עשרת ימי תשובה
עשרה ימים ראשונים של השנה, א' בתשרי ועד יו״ד בו, הם עשרת ימי תשובה, עפ״י הגילויים הרוחניים הא־לקיים המתגלים בימים אלו.
שלשה ענינים נפעלים בימים אלו:
א. העניו המיוחד לראש השנה. ב. ענין התשובה. ג. העניו המיוחד ליום הכיפורים.
על הפסוק: ״דרשו ה׳ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב״ – אמרז״ל: ״אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים״, עשרת ימי התשובה.
ולכאורה, מאומרו ״שבין ראש השנה ליום הכיפורים״, משמע שימי ראש השנה עצמן וכן יום הכיפורים ־ אינם בכלל עשרת ימי התשובה, וענינם אחר.
אבל כשמציין – ״אלו עשרה ימים … משמע שגם ימי ראש השנה ויום הכיפורים נחשבים כ״ימי תשובה״, שהרי בלעדם אין כאן עשרה ימים.
״ימי תשובה״ – הכונה, ימים המסוגלים לתשובה, שאז ה׳ נמצא וקרוב לכל אחד מישראל (״בהמצאו… בהיותו קרוב), שה' מתגלה ברוב רחמיו על ישראל.
נמצא אפוא, שראש השנה ויום הכיפורים – מלבד סגולת התשובה שבהם, הנה עוד זאת, שמאירה בכל אחד מהם סגולה וענין נוסף, נעלה וגבוה מאד מסגולת התשובה.
ויתפרש מאמר רז״ל עה״פ הנ״ל כדלהלן: ״אלו עשרה ימים (המסוגלים לתשובה), שבין (הענין המיוחד של) ראש השנה ל(בין הענין המיוחד של) יום הכיפורים״.
והסדר בזה הוא, שבראש וראשונה מאיר ענינו של ראש השנה, ועל יסוד ענין זה מאיר ענין התשובה, ולבסוף מאיר ענינו של יום הכיפורים – השלימות המוחלטת של התשובה.
הענין המיוחד של ראש השנה נקבע ־ כמו כל מועדי ישראל ־ עפ״י המאורע שאירע ביום זה.
אמרו חז״ל בכ״ה באלול נברא העולם, ואילו אדם הראשון נברא ביום הששי לתחילת הבריאה. הדבר הראשון שעשה האדם מיד משנברא, עמד וקיבל על עצמו עול מלכות ה׳, בהכריזו: ״ה׳ מלך גאות לבש״, ולא עוד אלא אף הזמין את כל הנבראים כולם לקבלת מלכות ה׳, באומרו: ״באו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה׳ עשנו״, ומני אז נקבע יום זה כיום ראש השנה לקיומו של העולם ־ מתאים לפנימיות רצון הבורא.
הוה אומר שענינו המיוחד של ראש השנה היא הכתרת ה׳ למלך על כל הבריאה, וכך אנו מתפללים ביום זה: מלוך על כל העולם כולו בכבודך והנשא על כל הארץ ביקרך והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך, וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו: ה' א־לקי ישואל מלך ומלכותו בכל משלה.
רק לאחר שקיבלנו עול מלכות ה׳, נקבל על עצמנו את עול מצוותיו, כמארז״ל: ״קבלו מלכותי תחילה ואח״כ קבלו גזרותי״, ואז גם מן הראוי שנחזור בתשובה ונבקש סליחה ומחילה על מעשינו שאינם לרצון המלך.
התשובה היא אמנם גבוהה ונעלית מכל המצוות, שלכן במקום שקיום המצוות נפגם, יכולה התשובה לתקן, אבל קבלת מלכות ה׳ – נעלית יותר.
המצוות הן רצון ה׳, והמקיימן מתחבר ודבק ברצון ה׳ – אור איו־סוף ב״ה שלמעלה מהעולמות. ואם עבר ח״ו עברה, ונפרד מדביקותו ברצון ה׳, צריך הוא לפנות למעלה יותר – אל בעל הרצון, ולהתחנן על נפשו, שהקב״ה יתרצה ויסכים להחזירו אל הדבקות ברצון ה׳. אבל בהכתרת ה׳ למלך על הבריאה וקבלת מלכותו אנו כורעים ומשתחוים בפישוט ידים ורגלים ובטלים ומאוחדים בעצמותו ית' שלמעלה מאור אין־סוף ב״ה.
לאחר הכתרת הקב״ה למלך העולם, (ולאחר עבודת התשובה בחרטה אמיתית על ההינתקות מרצון ה' בעבר,) וקבלה והחלטה לקיים רצון ה׳ מכאן ולהבא, מגיעים אל יום הכיפורים, שהוא שיא השלימות של הכפרה שלאחר התשובה.
גם יום הכיפורים נקבע בעקבות מאורע בחיי עם ישראל.
היה זה לאחר מתן תורה, כשעלה משה למרום ושהה שם ארבעים יום ולילה, ובסיומם – בשבעה עשר בתמוז ־ במקום למסור את הלוחות לעמ"י, ראה את העגל ונאלץ לשבור את הלוחות. אח"כ, עלה בשנית למרום, ארבעים יום לבקש רחמים על ישראל. אך בימים אלו לא נתרצה ה׳ לישראל לגמרי, ולפיכך עלה משה רבינו למרום בשלישית, היה זה בר״ח אלול, והתאמץ מאד בתפילתו למען עם ישראל, ואכן בסיום ארבעים יום הללו – בעשירי בתשרי – אמר הקב״ה; סלחתי כדברך, ברצון ובשמחה.
ומני אז נקבע יום העשירי בתשרי כיום הכיפורים שאז סולח ומוחל ה׳ לכל ישראל, ומכפר בכפרה הנובעת מעצמותו יתברך, שהיא למעלה מעלה מהכפרה הבאה ע״י עבודת האדם.
כי ביום הזה יכפר עליכם ־ עיצומו של יום מכפר, וזוכים לגאולה אמיתית ושלימה ע״י הרבי משיח צדקנו מי״ד ממ״ש.
(פנימיות 67 ראש השנה ה'תש"ס – מאת הרב ישבעם סגל)