נולד ביום א׳ ג' טבת שנת עת״ר בעיר ג׳רבא שבדרום טוניסיה. בצעירותו למד תורה מפיהם של גדולי חכמי צפון אפריקה, הגאונים רבי מקיקץ שלי זצ״ל בעל ״מדרשו של שם״, רבי כלפון הכהן זצ״ל בעל ״שואל ונשאל" רבי רחמים חי חויתה הכהן זצ״ל בעל ״שמחת כהן״ ועוד. בגיל עשרים כבר שימש דיין בעיר ג׳רבא שבטוניס. בשנת תרצ״ב היה לראש מתיבתא בעירו, ובתרצ״ט התמנה כחבר בבית הדין. בהיותו בן ל״ו שנים הוציא לאור את ספרו ״מגיד דבריו ליעקב״ על הגדה של פסח. אח״כ החל לערוך ירחון תורני בשם ״הירח״ שבו כתבו כל גדולי תלמידי החכמים בטוניסיה. בשנת תשי״א נתמנה לרב העיר מדנין. בתשט״ז הוציא לאור את ספרו ״זרע יעקב״ חלק ראשון על הש״ס והשני חידושי הלכות על סדר השו״ע.
בנוסף לתפקידיו הרבנים, היה גם לנציגה הרשמי של הקהילה בפני המוסדות הממשלתיים בג׳רבא, ועמד בראש מוסדות צבור שונים של תורה וחסד, כגון: ״ישיבת אור תורה״, ״ביקור חולים״, ״חתן וכלה״, ״מתן בסתר״, ״ועד בתי הכנסת״ ועוד.
בשנת תשי״ז עלה לארץ הקודש, ומאז שימש כשלושים ושמנה שנים כאב״ד העיר נתיבות שבנגב. הוא הקים בה מן היסוד את כל שרותי הדת, והפיץ תורה בכל ישובי האזור. כמו׳׳כ נתמנה בתשל״ב לנשיא הישיבה ״כסא רחמים״, ורבים מתלמידיה נבחנו אצלו וקיבלו תעודת ״יורה יורה״. כן היה חבר מועצת הרבנות הראשית במשך כשבע עשרה שנה. בד בבד המשיך את כתיבת חידושי תורתו, בשנת תשל״ט הדפיס חלק נוסף מספרו ״זרע יעקב״, ובתשד״מ הוציא לאור את הספר ״נפש חיה״ עם מנהגים ודינים בכל חלקי השו״ע.
הגאון זצ״ל היה זקן הרבנים של עדת טוניס, ונחשב כבעל הסמכות התורנית העליונה של יהדות טוניס בישראל. הוא עשה רבות להתפתחות מוסדות התורה של העדה, ופעל להוציא לאור את ספריהם של חכמי טוניסיה מהדורות הקודמים. כל עולם התורה והרבנות העריכו את גדולתו בתורה ובהוראה שהשתקפה מספריו ופסקיו, והכל העריצוהו בשל מדותיו התרומיות ונועם הליכותיו. בשנים האחרונות סבל מחולשה גדולה בשל מחלות שפקדוהו, ועם זאת התגבר כארי להמשיך בהתמדתו בתורה ובעבודת ה׳. נפטר בן פ״ה שנים בתחילת חודש כסלו תשנ״ה.
חתם על פסק דין בענין "בחזקת שהוא משיח"
הגאון זצ״ל היה מעריץ גדול של הרבי והתפלל תמיד לרפואתו והתגלותו. הוא היה תומך נלהב של מוסדות "בית ישראל" בנתיבות בהנהלת הגה׳׳ח רבי ישר אדרעי שליט״א חתנו של האדמו׳׳ר רבי ישראל אבוחצירה זי״ע, אליו היה הרב מקורב ביותר. על אף חולשתו בשנים האחרונות, השתתף באירועי חב״ד בנתיבות, סיומי הרמב׳׳ם, התועדויות י״ט כסלו וכדומה.
בהקדמה לדברי תורה שמסר לספר "שער הדרום" עם הגיע הרבי לגבורות, כתב: "ברכתי ברכת הדיוט לכבוד כ״ק האדמו׳׳ר המפורסם מליובאוויטש שליט״א. יהי רצון שיאריך ימים על ממלכתו מתוך בריאות ושלוה. בימיו ובימינו תוושע יהודה וישראל ישכון לבטח, ובא לציון גואל אמן״.
במכתבו לכינוס "הקהל" של רבני ארץ הקודש ביום כ״ז שבט תשמ״ח בירושלים, שחל בעת ה"שבעה" לרבנית הצדקנית מרת חיה מושקא ע״ה, כתב: "וכזאת עושה רבנו אדמו״ר הקדוש המפורסם, רבנו מנחם מענדל שניאורסאהן שליט״א מליובאוויטש, הממשיך המוני ישראל לתורה ליראה ולקדושה, ופעילותו פרוסה ברחבי העולם, כולל הפינות הנדחות ביותר וגם מעבר למסך הברזל, שם עושים נפשות לתורה, ומפיחים בהם רוח דעת ויראת ה׳. ולהבדיל בין החיים לחיים, רעייתו הרבנית הצדקנית זכר צדקת לברכה שעזרה בידו בכל זה, בודאי תזכה לעילוי נר"נ עם הצדקניות והחסדניות בג״ע העליון עד הקמת שכינתא מעפרא, ויקיצו וירננו שוכני עפר, וחרפת עמו יסיר מעל פני הארץ כי פי ה׳ דיבר, ויה״ר שה׳ יאריך ימיו של רבנו הקדוש שליט״א בטוב ויזכה לביאת משיח צדקנו בקרוב".
בשנת תשנ״ב נסעתי אליו עם ידידי הרה״ח ר' יעקב סנגאווי שי', והראנו לו את פסק הדין של הרבנים שרבינו הוא ״בחזקת משיח״ על פי פס״ד הרמב״ם. הרב זצ״ל דיבר בהערצה עצומה על גדלותו של הרבי ועל כך שהוא הוא המתאים להיות הגואל, ובידים רועדות חתם על פסק הדין בחרדת קודש.
מופת גלוי באמצעות המרא דאתרא
הרה׳׳ח ר' יצחק ינקוביץ שי׳ מעיר נתיבות, כותב אלי בחנוכה תשנ׳׳ה:
בדידי הוי עובדא: היה זה בחורף תנש״א בשעת לילה. ידיד מנתיבות הגיע אלי בשארית כוחותיו במשאלה שאכתוב אל הרבי אודות ההתדרדרות במצב בריאותו הנפשי, אשר כבר כמה שבועות שאין הוא עובד בגלל המצב ואינו מסוגל לצאת מהבית. בידו היתה הפניה מהרופא שהפנה אותו לאישפוז, אבל הוא חשש שהאישפוז רק יגרום להתדרדרות המצב.
את כל הנ׳׳ל כתבתי מיד אל הרבי, ולאחר שלושה ימים הוא בא אלי ובפיו בשורה. הוא קיבל תשובה בטלפון: "אזכיר על הציון. להקריא בפני רב פוסק דינים את המכתב (ששלח אל הרבי) ולעשות כעצתו". למחרת ביום שישי בצהרים הלכנו אל כבוד הרב הגאון רבי כדיר צבאן זצ״ל, וספרנו לו את כל הנ׳׳ל. אמרנו לו שאנו באים בשליחותו של הרבי מליובאוויטש בכדי להקריא בפניו את המכתב.
תגובתו היתה: "מי אני ומה אני שהרבי שלח אתכם אליי אינני ראוי לזה כלל". בסופו של דבר הוא נאות להיות הרב שיפסוק בזה, וקראנו בפניו את המכתב.
"כאשר סיימנו להקריא את המכתב, הוא אמר ליהודי החולה: "אין לך כלום. אתה בריא וחזק. מהיום אני מבקש ממך לבוא אלי לבית הכנסת ולהתפלל אתי". אחר כך הוא בירך את היהודי בברכות נפלאות. גם כאשר יצאנו מביתו, קולו עדיין ליוה אותנו כשהוא אינו מפסיק לברך.
ואמנם הנס לא אחר לבוא, וביום ראשון הקרוב, הוא כבר חזר לעבודה ועד היום הוא בריא וחזק תודה לא-ל בלי הפסקה".
(פנימיות 44 – מתוך סדרת הספרים "שמן ששון מחבריך" להרה״ג ר׳ שלום דב וולפא שליט״א)