רבי שמעון שלום קאליש, נולד לאביו רבי מנחם האדמו"ר האמצעי מאמשינוב בשנת תרמ"ג. נשא לאשה את ביתו של דודו רבי ישעיה קאליש מפשיסחא. עם הסתלקות אביו הנהיג את חצר החסידות באוטווצק קרוב לשלושים שנה.
בשנת תרצ"ד ביקר בארץ ישראל. הוא חזר לפולין על מנת להתכונן לעלות לארץ הקודש ולפתע פרצה מלחמת העולם השנייה כשהוא נאלץ לברוח מוורשא, הגיע לוילנא, משם גלה ליפן ומשם לשנחאי שבסין. לאחר המלחמה נאלץ להשתקע בניו יורק. אך עם כל זאת אהבת ארץ ישראל בערה בו.
נודע בגדלותו העצומה בתורה, בנועם הליכותיו, בפקחותו הרבה ובאהבת ישראל היוקדת לכל יהודי באשר הוא. דמות דיוקנו והדרת פניו האציליות הפיקו טוב לב והרשימו עמוקות את כל רואיו.
היה ידוע כמקובל גדול וחיבר את הספר "משמיע שלום" על המועדים, בדרך הקבלה. היה מאריך בשולחן של שבת עד עלות השחר. נסתלק בי"ט מנחם אב תשי"ד.
אמשינוב הייתה נותרת עיירה אלמוניה בפולין לולא התיישב בה לפני כ – 150 שנה הצדיק רבי יעקב דוד בנו בכורו של של רבי יצחק מוורקי, אשר העתיק אליה את מושבו וכיהן כרבה וכאדמו"ר הראשון לשושלת ״אמשינוב״ המעטירה. צדיקי שושלת זו הצטיינו באהבת ישראל מופלאה ונדירה ששורשיה מרבי יצחק מוורקי, תלמידם של האוהב ישראל רבי דוד מללוב, של החוזה מלובלין והיהודי הקדוש מפשיסחא. כאן הונחו היסודות לאהבת ישראל ללא תנאים גבול או מיצר. (הרבי מקוצק העיד כי ״חיפש״ את אבי השושלת בעולמות עליונים ועלה ״עולם״ אתר עולם ולא מצאו, עד שמצאו עומד נשען על מקלו כפוף על יד הנהר. לשאלתו. רבי יצחק מה לך כאן? ענהו בכאב: נהר זה מדמעות בני ישראל הוא ואיך אזוז מכאן?…,).
ממשיך שושלת הזהב בדור הקודם היה האדמו״ר רבי שמעון שלום. בקטנותו הצטיין בפקחותו ובטוב ליבו, אביו אשר אהבו כנפשו,חינכו והדריכו במעלות התורה והיראה על יסודות חסידות אמשינוב, שאהבת ישראל אמיתית היא ביסודותיה [הרה"ק רבי יחיאל, אבי שושלת אלכסנדר היה גם הוא מסתופף בצילו של רבי יעקב דוד מאמשינוב, ובא להיוועץ בו טרם קיבל את הנהגת העדה. רכי יעקב דוד הזהיר אותו בשלושה יסודות שעל האדמו״ר המנהיג את חצירו לזכור. א) ישב על כסא האדמו"רות כאילו יושב על מסמרים. ב) עליו לדעת את הכתוב בפ"נ עוד טרם יקרא…ג) בעת קריאת הפ"נ יחוש את צרות הזולת כצרותיו האישיות…] בבית חותנו – דודו המשיך להשתלם בתורה וחסידות והיה למנהיג. אחר פטירת אביו ניהל את ערהו באוטבוצק הסמוכה לורשה, כשחסידיו רכשו עבורו חוילה בתוך היער, ובניתוק מסויים מהמולת העולם נתקבצו לבית מדרשו מאות ואלפים מכל קצווי פולין ואף מחוצה לה, לשמוע עצה ותושיה. שמו יצא לו גם כמי שבקי בנבכי המסחר ומתמצא בסודות התעשיה, וגדולי סוחרים ותעשיינים היו נועצים בו. ר' שימעל'ה, כך, בחביבות כונה בפי העם.
בשנים אלו הלכו ונתהדקו קשרי הידידות בנו ובין הרבי מהריי"ץ. תלמידי תומכי תמימים זוכרים כי הרבי מאמשינוב היה מורה לחסידיו לשלוח בניהם להתחנך בישיבת "תומכי תמימים". בליבו יקדה תמיד אהבת ארץ ישראל, אותה החדיר בין חסידיו שומעי לקחו. עם שובו לפולין מביקור בארץ ישראל בשנת תרצ"ד (1934) הרבה לדבר בשבחה של הארץ והיה רגיל לומר: אני יהודי ארצי ישראלי. בישיבה ״תוך כדי תכונה לקראת עליה לאה"ק נאלץ לברוח מוורשא כשהוא מגיע לוילנא, עד מהרה התחבב גם על יושבי המקום שתחילה היססו להתקרב לאדמו"ר חסידי. אך עוצמתו הרוחנית והחיננית משכה אותם בכבלי עבותות אהבה, עד שגדולי המתנגנים המקומיים הפכו לחסידיו בלב ונפש.
כל אותה העת הלך ונתהדק הקשר שבין אדמו"ר הריי"ץ לרבי מאמשינוב. הגיעו הדברים לידי כך שכאשר היו החסידים הבורחים מאימת החיה הנאצית מנותקים כמעט מליצור קשר עם הרבי מוהריי"ץ- הורה להם הרבי הריי"ץ להפנות את שאלותיהם אל רבי שמעון ולהיוועץ בו!…
מסכת נדודיו נמשכה לגלות יפן, כאשר ביוזמתו ובהמרצתו נצלו אלפים נתיב הצלה זה, ומשם לשנחאי שבסין. תמיד בכל מצב קשה ככל שיהיה היו ביתו וליבו פתוחים לרווחה למצוקתם של הפליטים.
על תקופה זו מספר הרב שמעון גולדמן: מעל דירתם של התמימים (כינוי לתלמידי ישיבות תומכי תמימים) שהיו ביפן – כ – 30 במספר – התגורר הרבי רבי שמעון מאמשינוב. שם התקיימו גם התפילות כסדרם והרבי מאשינוב היה מופיע מידי פעם.
(באחת ההזדמנויות פנה אל הבחור הראשון שנקלע לבית המדרש ושאלו היכן "מחזיקים"? הלה, שארשת ההפתעה היתה נסוכה על פניו, החרה החזיק אחר המילים שהקריא החזן באותם רגעים "מלך ממית" … רבי שמעון הפטיר החריו מיד ממש תוך שהוא רוקע ברגליו לאות של אי הסכמה: "…ומחיה"… לאמור לך מה הוא העיקר בפועליו של הקב"ה ובמה מן הראוי לתארו…)
התיידד מאד עם התמימים ובהשתדלויות רבות אצל הממשלה למען יואילו בטובם לאפשר את שהייתם של התמימים ושאר הפליטים, בחכמתו ובנועם הליכותיו.
הרבי מאמשינוב היה מתוועד עם תלמידי התמימים, ואנו מוצאים בכתביו דברי מרגליות שאמר בהתוועדות י"ב תמוז תש"ב בשנחאי: "ככל שאדם מתעלה כן מטיב להכיר במעלת הטוב שנתן לו הקב"ה, והצורך בהודיה לו יתברך, זו הסיבה שכל הקרבנות בטלות לעתיד לבוא חוץ מקרבן תודה כי אדרבה, עם העילוי של ימות המשיח אז ניכר יותר ויותר הצורך בתודה לה' יתברך".
כשנדמו הדי המלחמה בשנת תש"ו הזמינוהו חסידיו לשהות במחיצתם בברוקלין שבניו יורק, שם יסד מחדש את בית מדרשו, הקים מוסדות תורה וחסד מפוארים והצטרף למאבקו העיקש של אדמו"ר מוהריי"צ בהחדרת חמימות של תורה וחסידות לאמריקה הקרה והאדישה… הידידות וההערכה ההדדית נמשכו ונתעצמו עם ההשתקעות בניו יורק, עין בעין ראו בצורך לצאת במלחמת תנופה והצלה למען חינוך יהודי כשר ללא פשרות כלשהם, גם ואולי דווקא, באמריקה החומרנית.
אדמו"ר מוהריי"צ היה שולח לרבי מאמשינוב משלוח מנות. באחת השנים הגיע המשלוח בעיצומה של סעודת פורים כשגדולי חסידים ותלמידי חכמים מסובים בה, המשלוח הורכב מבקבוק משקה משובח מסוג "בנדיקטין" ומפיסת עוגה ("טורט"). אחד המשתתפים הפטיר בתמיהה על כך שעל ה"בנדיקטין" התנוסס סמל שאינו תואם את רוח היהדות… הערה זו לא הייתה לרוחו של הרבי מאמשינוב שהגיב מיידית בתשובת המשקל לעברו של מעיר ההערה: "נו, נו, פתחו את הבקבוק ואמרו לחיים".. כאילו אומר: אל תפקפק אחר הליובאוויטשער רבי…
בשנת תש"י, לאחר הסתלקותו של כ"ק אדמו"ר הריי"צ, התהדק קשר זה יותר ויותר עם חתנו – הרבי. הוא היה אחד מגדולי וראשי הממריצים את הרבי לקבל הנשיאות, בהפעילו עליו את כל כח שכנועו. הרבי מאמשינוב ראה כיצד הרבי ממשיך ביתר שאת וביתר עוז בתנופת קירוב הלבבות לאביהם שבשמים, מתוך אהבת ישראל אמיתית.
הם נפגשו מספר פעמים באירועים ציבוריים ופרטיים. בספר "ימי מלך" (ח"ב עמוד 611) מופיעה תמונה נדירה בה נראה הרבי יחד עם הרבי מאמשינוב במסיבת קישורי תנאים. הוא אף הופיע בהתוועדויות הקודש של הרבי ביום ההילולא י' שבט.
בשנת תשי"ד, משראה שב"ה היישוב היהודי באמריקה פורח גם ברוחניות, ראה את השעה כשרה להגשים את חלומו ולעלות לארץ ישראל. בארץ ישראל חיכו קהל המעריצים בכליון עיניים. ידוע כי האדמו"ר מגור ה"בית ישראל" הודיע אז למקורביו ש"כאשר ר' שימעל'ה יעלה לארץ הקודש – יחדל הוא, ה"בית ישראל", לנהל "טיש" (שולחן), כי אם יבוא ל"טיש" של הרבי מאמשינוב… אך לדאבון לב, כשכרטיס הנסיעה בידו וכולו תכונה לקראת הרגעים הגדולים להם חיכה כל כך – חלה פתאום, והוציא את נשמתו בקדושה ובטהרה. חסידיו העלו את גופו הטהור לארץ ישראל והביאוהו לקבורה בטבריה.
את דרכו המשיך בנו יחידו ר' ירחמיאל מאיר קאליש. נולד בשנת תרס"א בעיר פשיסחא והתחנך על ברכי אביו וסבו הגדול, האדמו"ר ר' מנחם מאמשינוב. בו כבאביו בערה אש אהבת ישראל, והיה חש כל צרה של הזולת כאילו זו צרתו האישית. על אף שהיה כולו מוקף בייסורים וצרות היה שוכח את כולם ו"חי" ממש את צרותיו של הזולת.
מספרים כי כל גופו היה רועד כשהיה שומע בצערו של יהודי, והיה יוצא מגדרו כדי לעודד ולעזור בעצה ותושיה.
עם פטירת אביו הפצירו בו החסידים לקבל את שבט הנשיאות, אך הוא התחמק ברוב ענוותנותו ולא הסכים. החסידים החלו להיקבץ סביבו ואט אט הייתה מנהיגותו לעובדה קיימת. האדמו"ר ר' מאיר העתיק את בית מדרשו לירושלים בשכונת בית וגן, שם שהה במשך עשרים שנותיו האחרונות, מעולם לא הקדימו אדם בשלום. היה אומר: "אין תורה בלא חסידות ואין חסידות בלא תורה"… היה דוחק ומדגיש בשומעי ליקחו ללמוד הלכות מעשיות. בעיקר לפני כל חג היה אומר: "מי שנכנס לחג הסוכות מבלי ללמוד הלכות החג – הרי הוא נכנס עם רגליו לסוכה ולא עם ראשו"…
את מקומו ממלא נכדו המופלא האדמו"ר ר' יעקב אריה מיליקובסקי שליט"א.
גם בקשרי התכתבות מתבטאת ידידות אמיצה בין אדמו"רי חב"ד לאדמו"רי אמשינוב. הנה לדוגמא קטע ממכתב שהודפס בסדרת "אגרות קודש" (ח"ג עמוד רע"א) מתאריך "אח"ד בניסן ה'תש"י":
"הרה"צ הוו"ח אי"א גזע תרשישים וכו' הר"ש שליט"א שלום וברכה!
לקראת חג הפסח הנני בזה להביע איחולי לכ"ק שי' ולבנו הרה"ח והרה"ג וכו' מוהר"מ שי' לחה"פ כשר ושמח. ביודעי יחס כ"ק שי' לעבודת כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ לכל מקצועותיה בכלל ובמאמרי התורה ומאור שבתורה שכתב ושהשאיר אחריו לברכה, בפרט. שולח אני לכ"ק שליט"א קונטרס חג הפסח שזה עתה יצא לאור…"
(בשלהי המכתב מצויינים בקיצור אי אלו מראי מקומות לעיון).
אדמו"רי אמשינוב לדורותיהם פעלו באופן נחרץ לקירוב הגאולה ולהבאת המשיח, ורבות מסופר על מעשיהם הנפלאים בעניין זה.
{תקציר מתוך "ממלכת התורה עם הרבי מליובאוויטש" – אנציקלופדיה ביוגרפית – תורנית}
(פנימיות 8 – עם הרב פרץ אוריאל בלוי – אייר ה'תשנ"ד)
כתבתם כאן:
היה אומר: "אין תורה בלא חסידות ואין חסידות בלא תורה"… היה דוחק ומדגיש בשומעי ליקחו ללמוד הלכות מעשיות. בעיקר לפני כל חג היה אומר: "מי שנכנס לחג הסוכות מבלי ללמוד הלכות החג – הרי הוא נכנס עם רגליו לסוכה ולא עם ראשו"…
מה המקור לדברים?
היכן מצאתם שכך אמר האדמו"ר מאמשינוב זצ"ל?