שאלה:
חסידים ואנשי מעשה נוהגים לטבול בכל בוקר במקוה טהרה לפני התפילה, לאו דווקא טבילה מטומאה לטהרה אלא אפילו מטהרה לטהרה יתירה. אבקש לבאר:
מהי החשיבות בטבילה זו, מהן ההשפעות של המקוה על הטובל? האם זה חובה או רשות?
תשובה:
א. דבר ברור עלינו לדעת כי ״גודל ענין הטבילה וטהרת הגוף, כלי של קודש וקנינו של הקב״ה, מיוסד בראשונים ובאחרונים אשר מפיהם אנו חיים״ (כלשונו של הרבי ־ אג״ק׳ ח״כ ע׳ צג).
וכך כותב כ״ק אדמו״ר ה״צמח צדק״ (אג״ק ח״א ע׳ שסה): ״שיהיו מחממים המקוה בכל יום כנהוג בכל עיירות, בכדי שיוכלו לטבול, אשר זהו הובא לדינא לכמה גדולי הפוסקים, ולכו״ע הוא מדת חסידות הקרוב לדין והיא תקנה גדולה״ (וראה שם המצויין בשוה״ג).
ב. במכתב משנת תשי״ד (אג״ק ח״ט ע׳ רנג) מפרט הרבי ממעלות הטבילה, וז״ל: ״טהרת הגוף, והוספה בכלל בחיזוק האמונה… השראת אלוקות וכו' ובפרט כשהמדובר בנוגע לנוער ולאלו הנמצאים בארץ״. היינו, שבעצם הטבילה ישנם סגולות נפלאות,
ויתירה מזו הביא הרבי בשיחת ח״י אלול תשי״ג (שיחות קודש ע׳ 394), שהבעש״ט זכה לכל ההארות והדרגות שהשיג – בזכות הטבילה שהי׳ טובל תמיד (מכש״ט סרי״ט).
ולאידך – כתוב בספר שו״ת מן השמים (הובא ב״טעמי המנהגים״ ע׳ סה) שהעדר הטבילה מעכב הגאולה ח״ו.
ג. אע״פ שיש מעלות נפלאות בטבילה כשלעצמה, הרי את עיקר הטבילה קבעו כהכנה לתפילת שחרית, וכלשונו של כ״ק אדמו״ר הזקן בלקו״ת (פ׳ תבא מג, סע״א) ״התפילה מקובלת יותר עם הטבילה״ (הובא באג״ק חי״ד ע׳ ת״ז – ושם: ״טהרת הגוף מועילה ביחוד לתפילה״).
ובאחת האגרות (אג״ק חי״א עמי תא) כותב הרבי שיש להסביר גם ע״פ נגלה וחסידות את השייכות בין הטבילה למקוה ״ע״פ דברי הרשב״א – הובא במגן אברהם ריש סי׳ ד׳ – אשר האדם בקומו בבוקר הוא ככהן המתכונן לעבודה, והרי אין נכנסים לעבודה אלא בטבילה תחילה״,
ד. בלקו"ת (הנ״ל) מביא כ״ק אדה״ז ש״הרי״ף פ״ג דברכות ותר״י כתבו בשם רב האי (גאון) דלא בטלו טבילת בעל קרי אלא לדברי תורה אבל לתפילה צריך טבילה״, ומוסיף בזה הרבי בשיחת ח״י אלול (הנ״ל) שבלימוד פנימיות התורה הרי (בנוסף למעלת ה״תורה״ שיש כאן – לימוד מתוך הבנה והשגה) נוסף בה גם מעלת ה״תפילה״, התקשרות לאלוקות כמו בתפילה, ובמילא מובן שטבילה זו, מטהרה לטהרה, צריכה להיות לפני לימוד פנימיות התורה.
ה. כאשר אין אפשרות לטבול, מחמת חלישות בבריאות וכדו׳, כדאי לדעת מה שכתב הרבי (לקו״ש חי״ז ע׳ 481) ״ידוע מנשיאנו שטבילה פעם אחת נעמט מען אף זיך [־לוקחים על אחריותם] (שלא תזיק), (וי״א זה – בשם הבעש״ט״)
ומספר כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ (אג״ק ח״ד ע׳ פא) מה שאמר לו ״הוד כ״ק אאמו״ר אשר ה״ראשית חכמה״ מבטיח שטבילה ג׳ פעמים בכל עת ובכל מקום לא תזיק, ועל סמך זה טבלתי כמה פעמים במקומות שונים״.
ולאידך כתב בעניו זה כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב (אג״ק ח״א ע׳ קצה) לחסיד אחד שנקפה רגלו: ״ויזהר מאד בטבילות… כי כמו שאמרז״ל לענין תענית דמי שאינו יכול להתענות ומתענה נקרא כו׳ כמו״כ הוא בענין הטבילות״.
וכאשר אינו מסוגל לטבול כלל ישנה עצה נוספת (אג״ק ח״ט ע׳ רנג): ׳׳לימוד איזה משניות בסדר טהרות, ומה טוב במס׳ מקואות׳׳.
ו. אמנם משתדלים להקפיד לטבול במקוה בכל יום ממש, ובכל זאת מצאנו כמה התייחסויות לתדירות הטבילה: א׳ מראשי הישיבות מאנ״ש נכנס ל״יחידות״ בקיץ תשל״ז להיכל קדשו של הרבי, ושאל: כמה פעמים ללכת למקוה בימות החולי והשיבו הרבי (הובא ב״היכל מנחם״ ח״א ע׳ רכ) ״זה תלוי בהרגש, ואי אפשר לומר בזה דבר קבוע, ואם יש בזה ספק – אפשר לשאול משפיעים״.
ולאידך באחת האיגרות (אג״ק ח״ט ע׳ רנט) כותב הרבי: ״שיטבול לעיתים קרובות… עד כמה שאפשר״,
ב״טעמי המנהגים״ (ע׳ סה) מביא (משו״ת הד״ר) שצריך לטבול לכה״פ בימי שני וחמישי דמקפידים שלא יעברו ג׳ ימים בלא מים, ומרומז בפסוק ״הוא יתחטא בו ביום השלישי״,
בשם היעבץ מובא (שם) ד״מאן דזהיר לטבול בערב שבת, קדוש יאמר לו״, ובכתב האריז״ל ד״ראוי להיות זריז מאוד בטבילת שחרית דשבת״.
ז. באגרת מג׳ תמוז תשל״ב (לקו״ש ח״ז ע׳ 315) מביא הרבי דעות שונות אודות מספר הטבילות, אבל אינו מכריע בין כל דעות האמורות.
ולאידך בקובץ ״יגדיל תורה״ (ירושת״ו גליון י״ב ע׳ 100) מובא ממה שאמר הרבי לא׳ המשבקי״ם בער״פ תשי״ד, ד״סדר טבילה הוא ט׳ פעמים: פשוט ־ דג – פשוט, ועוד הפעם כך ועוד הפעם כך.
כ״ק אדמו״ר הזקן כותב (אג״ק ע׳ קפו): ״טובל זיין זיך [=יש לטבול] ב׳ פעמים, פעם א׳ להעביר טומאה ופעם הב׳ לקבל הקדושה״. ומעניין לציין משיחת ש״פ שלח תשמ״ו (התוועדויות ח״ג ע׳ 645) שסיפר הרבי: ״זכורני שבעיר מולדתי, ניקולייב, הי׳ יהודי שנהג לטבול בכל יום ש״י טבילות – לא עשו מזה ״טאראראם״, לא נשאוהו על כפים… אבל הכל ידעו ששוהה במקוה משך זמן ארוך יותר מכפי הרגיל, מפני שטובל ש״י טבילות.׳׳ (בחומר זה נעזרתי בארכיונו של הרב מ.מ. לאופר)
(פנימיות 28 – עם הרב ברוך וילהלם)