טעם לנתינת צדקה בעת אמירת "ויברך דוד"

שאלה:

מדוע נוהגים לבצע את מתן הצדקה בתפלה, דווקא באמירת ״ויברך דוד״ ?

תשובה:

נוהגים שבנוסף לנתינת צדקה לפני התפלה כהכנה לתפלה, נותן צדקה פעם נוספת באמצע התפלה, באמירת ״ויברך דוד״. והמקור למנהג זה הוא המובא בשו׳׳ע האריז״ל (הלכות צדקה – ב״ויברך דוד״, וזו לשונו: ״מורי ז״ל היה נוהג עתה (באמירת ״ויברך דוד״) לתת צדקה, כי הצדקה היא מצוות עשה וראוי לעשות המצוה מעומד, והיה נותנה אז לפי שצריך לקום אז ולומר מעומד כו׳, והיה נותנו באמרו ואתה מושל בכל, כי בכל הוא  היסוד הנקרא״. (כמ״ש כי ׳׳כל בשמים ובארץ״, ותרגומו ״דאחיד בשמיא ובארעא״, שזהו״ע היסוד) והוא נותן צדקה אל השכינה (ספירת המלכות, דלית לה מגרמה כלום) ואל זה ראוי לכוין״, וממשיך עוד: ״צריך ליתן הצדקה מעומד כי היא נתינה לעני, היא השכינה היושבת לארץ, וצריך להקימו ולהעמידו ע״י הצדקה״. עכ״ל.

כדי להבין את דברי האריז״ל לאשורם על בוריים, יש להקדים ביאור כללי, בקשר המיוחד של מצות הצדקה עם כללות העניין דגלות וגאולה:

עניין הצדקה שייך רק כאשר ישנה מציאות של ״עני״, וכמבואר במדרז״ל (תנחומא משפטים ט) ״אמר דוד לפני הקב״ה, ריבון העולמים, ישר עולם לפני אלוקים, תיישר עולמך בשווה העשירים והעניים, א״ל: א״כ חסד ואמת מן ינצרוהו, אם יהיו כולם עשירים או עניים, מי יוכל לעשות חסד״. זאת אומרת, שכדי שיוכל להיות קיום מצות הצדקה, בהכרח הוא, שתהיה מציאותו של עני.

עפ״י זה מובנת השייכות של מצות הצדקה לכללות עניין הגלות והגאולה:

הירידה דמעמדו ומצבו של העני (שאז שייך קיום מצוות צדקה) היא בדוגמת כללות ירידת הגלות, ולכן, כאשר פועלים עילוי במעמדו ומצבו של העני (ע״י נתינת הצדקה), נפעל העילוי שבעניין הגאולה (שלאחרי ירידת הגלות.)

וכמאמר רז״ל (ב״ב,י,א) ״גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה״, היינו אע״פ שכל ענייני התורה ומצוותה קשורים עם הבאת הגאולה, אבל מעלה יתרה ישנה במצות הצדקה, שהיא ״מקרבת את הגאולה״, באופן מיוחד, יותר משאר ענייני התורה ומצוותיה.

הדבר מקבל הדגשה מיוחדת במשנתו של רבנו הזקן, בעל התניא ב״אגרת הקדש״ (ס״ט). שם מבאר הוא ״שכל עיקר עבודת ה^, בעיתים הללו בעקבות משיחא היא עבודת הצדקה, כמ״ש רז״ל אין ישראל נגאלין אלא בצדקה. ולא אמרו רז״ל תלמוד תורה שקול כנגד גמ״ח אלא בימיהם, שתלמוד תורה היה עיקר העבודה אצלם… משא״כ בעקבות משיחא שנפלה סוכת דוד עד בחי׳ רגליים ועקביים, שהיא בחינת עשיה, אין דרך… כ״א בבחי׳ עשה ג״כ, שהיא מצוות הצדקה כו׳״.

מבאר בזה הרבי: היות שבעקבות משיחא ״נפלה סוכת דוד״ כו', הרי מצוות הצדקה היא מצוה שהזמן גרמא – להקים את סוכת דוד מנפילתה, ומצוה שהזמן גרמא דוחה אפילו את לימוד התורה.

מכהנ״ל מובן, שמכיון שעיקר עניינה של מצוות הצדקה בזמננו זה, הוא קירוב הגאולה שע״י מצוה זו לפיכך, כשמגיעים בתפילה, לקטע הנאמר מעומד, שם הוא המקום לעשות פעולה ש״תעמיד״ את ״סוכת דוד הנופלת״. במיוחד שייך הדבר לקטע הפותח ב״ויברך דוד את ה׳״, – דוד מלכא משיחא. ומכיוון שעפ״י המבואר ב״אגרת הקדש״ הנ״ל, הרי שע״י הצדקה מקיימים את סוכת דוד מנפילתה, לכן – ״צריך ליתן הצדקה מעומד״. כדברי האריז״ל.

הנה, רח״ו כשמוסר לנו את הנהגת רבו האריז״ל בזה, מדייק למסור, ש״היה נותנו באמרו ואתה מושל בכל״.

יוצא דבר נמצא, כי הדגש כאן מושם על כך שזקוקים לכך שהקב״ה יגלה בזה את ממשלתו דווקא, ״ואתה מושל״ וגו׳. אכן עצם עניין זה שספירת ה״יסוד״, שהיא הרמוזה במלה ״כל״, היא המשפיעה לספירת ה״מלכות״, שבסדר הספירה ״מלכות״ היא מתחת ל״יסוד״, כבר בא לידי ביטוי קודם לכן, בתפלה. כשאנו אומרים ״לך ה׳ הגדולה (ספירת החסד) והגבורה, והתפארת והנצח וההוד כי כל (ספירת היסוד) בשמים ובארץ, הרי כבר אמורה ספירת היסוד, שכן, למה לא נהג האריז״ל, להקדים ולתרום צדקה, בפעם הראשונה שמוזכרת ה״ספירה״ המשפיעה ל״מלכות״.

ביאר כ״ק אדמו״ר נשיא דורנו (״שערי גאולה״ סי׳ לח): היא הנותנת, כיון שהמכוון בזה הוא, שע״י צדקה זו, לבטל את כללות עניין הגלות, ולהקים ולהעמיד את השכינה עי״ז, לשם כך יש צורך שהקב״ה יגלה את ממשלתו ועי״ז יקים את השכינה (ספירת המלכות). לכן הקפיד האריז״ל לעשות את פעולת הקמת השכינה מהגלות במילים ״אתה מושל בכל״, כדי לעורר עניין זה אצל הקב״ה, ופשט המנהג בכל תפוצות ישראל.

וטעמו של דבר, שכה גדול הוא כחה של צדקה, מבאר רבנו הזקן בפל״ז בתניא: ״לפי שבצדקה מעלה מנפש החיונית, מה שלא היה יכול להעלות ממנה כל כך כחות ובחינות, בכמה מצוות מעשיות ״אחרות״ (מכיון שעי״ז כל נפשו החיונית עולה לה׳) – אם מפני ש״כל כח נפשו החיונית מלובש בעשיית מלאכתו… שנשתכר בו מעות אלו או מפני ש״במעות אלו היה יכול לקנות חיי נפשו״.

וכל כך מאיר אורה של גאולה במצוה כללית וכוללת זו, עד שאפילו את הפסוק ״צדקה תציל ממוות״ (משלי י,ב. גט׳ ב״ב י,א) פירש רבנו נשיא דורנו, באור של גאולה, וכך פירש: ״לא רק תציל, כפשוטו, שלא יהיה מלכתחילה, אלא אף זו שצדקה תציל את ה״שוכני עפר ממוות״, בו שרויים הם. וכן ע״י ש״גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה״, יקויים ״הקיצו ורננו שוכני עפר״, לתחית וגאולת עולמים…

(״מצות הצדקה״, סי׳ קיד – פנימיות 26)