שאלה: כשמזדמן לי להתפלל עם חסידי חב״ד, אני מתפלא כל פעם, על המנהג היוצא דופן, שהמגביה את הספר תורה חוזר ומניחו על ה"בימה", גוללו, ורק אח"כ מתיישב לקשירת האבנט ע׳׳י מי שכובד בכך. מה טעם השינוי ממנהג האשכנזים – שהמגביה אינו חוזר ומניח את הס”ת ואינו גולל?!
א. תשובה: במכתבי כ״ק אדמוי׳ר נשיא דורנו (הובא ב"שערי הלכה ומנהג" ח״א ע׳ קפ׳׳ח) אנו מוצאים חמשה טעמים לבאר את המנהג בבתי־כנסת חב״ד שהמגביה את ספר התורה חוזר ומניחה על הבימה וגוללה ורק אחרי זה יושב על הספסל, וכדלקמן:
במסכת מגילה (לב,א.), תוד״ה "גדול שבכולן גולל” איתא: "עשרה שקראו בתורה הגדול שבהם גולל ספר תורה לפי שהוא כבודו, גם לפי שהוא גדול שבכולן, כדאי הוא ליטול שכר כדאמר ר׳ יהושע". [וכבר כתב ב״משנה ברורה" (סקמ״ז סק"ה) דהגולל ״הוא מה שאנו קוראים היום הגבהה שהוא עיקר הגולל".] ובמפרשי הש״ס דנים בגודל פעולת הגולל עד כדי כך "שנוטל שכר כנגד כולם".
בשלטי הגיבורים מבאר מעלתו בזה "שהוא הממציא הקריאות שצריך לקרות בהם". דהיינו – לשיטתו – קאי על הגלילה שקודם הקריאה (כמנהג אחינו בני ישראל הספרדים) שאז הגולל מסדר את מקום הקריאה. אבל בטור ושו׳׳ע מבואר שמדובר בגלילה שאחר הקריאה (כמנהג האשכנזים) ואס־כן מהי מעלתו כל־כך?
והנה, בספר "ערוך השולחן" (סקמ׳׳ז ס״ט) להגאון האדיר הרב יחיאל־מיכל אפשטיין מנובהרדוק, מבאר זאת עפ"י דברי הרמב״ם (הל׳ תפלה פי"ב) שכוונת הגמרא ב״הגדול שבהם גולל" היינו הגדול שבין העולים לתורה, ואם־כן מובן מדוע נוטל שכר כנגד כולן, כי יש לו ב' מעלות (העליה לתורה, והגלילה) לעומת שאר העולים. ולאחרי זה מסיים: ״ודע שאני מתפלא על מנהג שלנו… ובאמת במדינתנו בבתי־מדרשות של חסידים מגביהים התורה וחוזרים ומניחים אותה על הבימה וגוללים בעצמן, וחוזרין ונוטלין אותה וישב על ספסל ואיש פשוט כורך המפה ומלביש המעיל… ומנהג האשכנזים תמוה". ואגב אורחא קמ״ל שזהו מנהג החסידים ברוסיה מדורי דורות במאות בתי־כנסת ועיירות, למאות־אלפי חסידים.
הגאון האדיר בעל ״ערוך השולחן״: ״ודע שאני מתפלא על המנהג שלנו״, ובאמת במדינתנו בבתי מדרשות של חסידים מגביהים התורה וחוזרים ומניחים אותה על הבימה וגוללין בעצמן,״ ומנהג האשכנזים תמוה!
ב. "מוכח מכמה מנהגי ספר תורה" שמקפידים שספר התורה יהיה פתוח רק בעת הצורך ממש, ותיכף ומיד לגוללה, ולכן מגביה הספר חוזר ומניחה על הבימה לגוללה מיד, בכדי לוודא שסגירת הספר תהיה מיד כשמתאפשר.
ג. ידוע חילוקי המנהגים בין קהילות הספרדים לאשכנזים (נז׳ לעיל), מתי מגביהים את הספר תורה, לפני הקריאה (למנהג הספרדים) ואחר הקריאה (למנהג האשכנזים). ולאידך, צריך למעט (עד כמה שאפשר) בחילוקי המנהגים אצל בני ישראל, ולכן – לפחות – בזה משתווים האשכנזים והספרדים שאחר ההגבהה חוזרים ומניחים את הספר על הבימה.
ד. צריך להקפיד "שתהיה הגלילה כדבעי" (כמובא בספר "שערי אפרים״ שער י׳ סי״ט) ונראה בחוש שאם מניחים הספר תורה על הבימה ניתן יותר לדייק "שתהיה הגלילה כדבעי", יותר מאשר כשהספר תורה ישאר בידי המגביה. [ואף שב״שערי אפרים" (שם סי״ח) כותב, לנהוג כמנהג האשכנזים המתיישבים על הספסל כשהספר תורה פתוח, מכל־מקום מביא הרבי מדבריו את הנ״ל וז"ל בתר טעמא].
ה. אצל בתי הכנסת המקושרים לאילנא דחיי, רבותינו נשיאינו, יש להדר ולנהוג דוקא כפי שנהגו "אבותינו נשיאינו", ובזה מתבטא נקודת ההתקשרות לרבותינו. וכמובן ומדוייק בסיפור חז״ל (סוכה לב,ב.) אודות רב אחא שהיה מהדר לנהוג כדברי רבו רב כהנא. ויתרה מזו: במכתב זה המופנה לגאון לגרש״י זוין זצ״ל, כותב הרבי שמי שכבר נהג בזה ברבים, ובזה ביטא את נקודת ההתקשרות שלו לרבותינו נשיאנו, אין כדאי להניאו ממנהג זה (אף שיש מתפללים שהיה מוזר להם הדבר וכו׳,) כי נוצר מצב שמנהגו זה מבטא התקשרותו ל״אבותינו נשיאנו", כנ״ל, ואדרבה, כותב הרבי: השואלים יקבלו תשובה שזה מנהג רבותינו נשיאנו, ועצם הזכרת שם רבותנו נשיאנו זה זכות למשמיע ולשומע וכמאמחז״ל "עד בחברון". ■ (פנימיות 43 עם הרב ברוך וילהלם)