שאלה:
מדוע נוהגים חסידים ואנשי מעשה להקפיד ללבוש שני כסויים על הראש (כיפה וכובע), במיוחד בעת התפלה או בעת אמירת ברכה וכו', ויש המוסיפים לנהוג כן במשך היום כולו?
תשובה:
א. כבר נוכחנו לראות שכל מה חסידים נוהגים, יש לו מקור ברור בהלכה, באגדה, בתלמוד, עפ״י קבלה, וכו' וכו', והמלגלג ח"ו על מנהגי החסידים כדאי שיקיים הפסוק: ״של נעליך מעל רגליך כי המקום… אדמת קודש״, אך השואל דרך התעניינות בבחי׳ ״תורה היא וללמוד אני צריך״, מובא בזה מקורות ברורים (ועיג״כ בספר שו״ע הקצר).
ב.מובא במסכת שבת (פרק טז משנה ד) בקשר לאדם שפרצה שריפה ברכושו ורוצה להציל את נכסיו: ״לובש כל מה שיכול ללבוש ועוטף כל מה שיכול לעטוף. רבי יוסי אומר, שמונה עשר כלים.
ובפי׳ הרע״ב מובא שמספר ״שמונה עשר כלים״ שמנה ר״י הוא משום שזה המספר ״שהוא רגיל ללבוש בחול בבת אחת ותו לא״ ואח״כ מפרט ״ואלו הן:… וכובע שבראשו, ומצנפת״ הרי שראינו שהיו רגילים כבר אז ללבוש שני כיסויים על הראש.
וכפי שכותב כ״ק אדמו״ר נשיא דורנו (אג״ק ח״י ע׳ שצד) על משנה זו: ״משם גם מקור למנהג חסידים ללבוש כיפה תחת הכובע״.
ובהמשך מעיר הרבי ממש"כ במסכת חולין (קלח,א) אודות לבושי הכהן גדול ״כיפה של צמר היתה מונחת בראש כהן גדול ועליה ציץ נתון״.
ג. במסכת קידושין (דף כט,ב) איתא: ״משתבח ליה רב חסדא לרב הונא בדרב המנונא דאדם גדול הוא א״ל כשיבוא לידך הביאהו לידי כי אתה חזייה דלא פריס סודרא א״ל מאי טעמא לא פריסת סודרא א״ל דלא נסיבנא״
[=כשהגיע ראוהו שאינו מעוטף בסודר על ראשו א״ל מה הטעם שאינך מעוטף א״ל כי אינני נשוי]. מסביר מרן ה׳׳בית יוסף״ (בפירושו לטור סי׳ ח׳ ד״ה ״ומכסה״), שאין הכוונה שרב המנונא הלך בגילוי ראש, אלא שכיסוי אחד על הראש נהגו כולם לחבוש גם הרווקים, ורק נהגו הנשואים להוסיף עוד כיסוי על הראש.
א״כ שוב ראינו שיש תוספת הידור בב׳ כיסויים על הראש.
ד. ידוע הסיפור המובא בגמ' מסכת שבת (קנו,ב), שאמו של רב נחמן בר יצחק הקפידה לכסות את ראשו עוד בהיותו קטן ביותר, כדי שזה יוסיף לו יראת שמים ולא יכשל ח״ו בגניבה (כדברי ה״כלדאי״).
מסביר בזה המהרש״א (ב׳חידושי אגדות׳ שם) ובהקדים דלכאורה מה חידשה אמו של רב נחמן בר יצחק בכיסוי ראשו, הרי כולם חייבים בכיסוי הראש? וביאר שהיא דקדקה לכסות ראשו בשני כיסויים,
וכלשונו: ״דקדקה לכסות ראשו טפי… הוסיפה לכסות ראשו בגלימה״, כדי שיהיה לו תוספת יראת שמים. – הרי שב' כיסויים מוסיפים ביראת שמיים.
ה.מובא גם להלכה במשנה ברורה, (סימן צא ס״ק יב) וז״ל: ״ובזמננו צריך להשים בעת התפלה כובע בראשו כדרך שהולך ברחוב ולא בכובע בקטן שתחת הכובע כי אין דרך לעמוד כן לפני אנשים חשובים״.
ו. מעניין לציין מש״כ אדמו״ר מוהריי״צ, בשם אדמו״ר האמצעי (אג״ק ח״ג ע, ק״ל) מהו הענין הפנימי של כיסוי הראש בכלל, בקשר למש״כ במסכת שבת (דף קיח,ב): ״אמר רב הונא בריה דרב יהושע תיתי לי שלא סגינא ארבע אמות בגילוי הראש״ וז״ל: ״דהראש שמוחו פנוי מאור השכל ואינו עוסק במושכלות הוא גילוי הראש בדוגמת כלי ריקן״ (עיי״ש בארוכה בהסברת כל הסוגיא בפנימיות הענינים).
והביאור הפנימי למנהג שני כסויי ראש הוא: האדם הוא מדוגמת ״אדם העליון״. המושג ״אדם העליון״ קאי על עשר הספירות דאצילות, שכנגד זה האדם עם עשר כוחות נפשו, ועם אבריו כמבואר ב״פתח אליהו״: חסד – דרועא ימינא (זרוע ימין) וכו׳. והנה החכמה משכנה בראש. ואם כן כסוי הראש הוא בדוגמת ה״כתר״, שמעל ״חכמה דאצילות״. וידוע שב״כתר״ יש שתי בחינות:
א. ״עתיק יומין״ – דרגה תחתונה שבמאציל.
ב. ׳׳אריך אנפין״ – ראש וראשון לנאצלים. ולכן מדוייק שכנגד זה ישנם מעל ראש היהודי, שני כיסויים.
ז. ולסיום, מעניין לקרוא את מה שכ״ק אדמו׳׳ר נשיא דורנו תיאר (והדגים בתנועות ידיו) בהתוועדות (ו' תשרי תשמ׳׳א), את צורת הכובע שהיה חובש כ״ק אדמו״ר האמצעי, וכך אמר: ״אצל אדמו״ר האמצעי לא היה ניכר מבחוץ אופן התרגשותו והתפעלותו בעת ההתבוננות, לא היו שם תנועות כו׳ (ולא כפי שמסופר על אדמו״ר הזקן שהיה מתגלגל על הרצפה בעת אמירת חסידות וכיו״ב), הדבר היחיד שראו עליו היה: שחבש כובע עגול (המכונה ״קלאקאק״), ובמרכז הכובע היה בליטה כלפי חוץ, והרבי הי' מזיע כל כך בהתבוננותו עד שהזיעה היתה ניגרת מראש כובעו״.
(פנימיות 34)