על הנאמר בסוף המגילה ״כי מרדכי היהודי וגו׳ ורצוי לרוב אחיו וגו' אומרים חז״ל (מגילה ט"ז ב') "לרוב אחיו", ולא לכל אחיו, מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין, וכפי שמטעים זאת רש״י ־ ״לפי שבטל מדברי תורה ונכנס לשררה״. וממשיכה הגמ׳ ואומרת ״גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות, דמעיקרא חשיב לי׳ למרדכי בתר ד׳ ולבסוף בתר חמשה, מעיקרא כתיב כו׳ ולבסוף כתיב כו'". כי מוקדם יותר (עזרא) נזכר מרדכי כחמישי ומאוחר יותר (נחמי׳) הוא מוזכר כשישי, ״לפי שנעשה מרדכי שר בינתיים ירד מחשיבותו אצל חכמים״ (רש״י).
וצריך להבין:
א. כלל זה ש״גדול ת״ת יותר מהצלת נפשות״ יכלו חז״ל ללמוד מפשטות הכתוב במגילה: ״לרוב אחיו ״מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין״, ש"פירשו" כיון ש"בטל מדברי תורה" להצלת נפשות – ולא רק משינוי סדר בספרי הנביאים?
ב. אם אכן "גדול ת״ת יותר מהצלת נפשות", היה ראוי לכאורה ששמו של מרדכי לא יוזכר כלל בין חברי הסנהדרין, שענינם פס״ד תורה (ולא רק שיוזכר מאוחר יותר בסדר השמות)?
ג. ממשמעות הפסוק מובן שכהונת מרדכי כ״משנה למלך״ נמשכה גם במשך הזמן שבו היה "רצוי (רק) לרוב אחיו" (לאחר ש״פירשו ממנו׳׳) – וממה נפשך: או שמרדכי היה צריך להוכיח שהתנהגותו היא ע״פ תורה, ובאם לאו, לעזוב את ה״שררה״ – ולשוב להיות רצוי לכל אחיו?
ויובנו הדברים בהקדים דיוק בלשון המגילה דברי חז״ל: "רצוי לרוב אחיו" – "פירשו ממנו (רק) מקצת סנהדרין", כלומר, רוב "אחיו" בסנהדרין כן הסכימו להתנהגותו. ומובן בפשטות שהעובדה ש"פרשו ממנו מקצת סנהדרין" איננה מהוה הוכחה שת״ת גדול מהצלת נפשות. אדרבה, מכאן ניתן להסיק, שאכן לרוב הסנהדרין היה רצוי, זאת אומרת שהם הסכימו לדעתו. ובכך מובן גם ששמו נדחה רק בדרגא אחת – מפני שרוב חברי הסנהדרין הסכימו לדעתו. אלא דמ׳׳מ לא הכריעו את דעת המיעוט (׳׳מקצת״), ולא עוד אלא ש"פירשו ממנו", וכדלקמן. מדיוק מחז״ל ״פירשו ממנו מקצת סנהדרין״ (ולא "חלקו עליו או עכ״פ "אין רוח מקצת חכמים נוחה הימנו" וכדומה) עולה שהם הבדילו עצמם ממנו, מפני שהיתה להם שיטה אחרת בנושא התנהגות חברי הסנהדרין ודרכו שונה מדרכם – אך גם הם הסכימו שהנהגת מרדכי מותאמת לדרך התורה.
וההסבר לכך יובן גם מסיפור אודות הגאון הרוגוצ׳ובי והתנהגותו: לאחר שכ״ק מו"ח אדמו"ר יצא מרוסיה והגיע לריגא הוא כינס אסיפת רבנים, מנהיגים ועסקנים למען יהודי רוסיה. בין המוזמנים היה גם הרוגוצ׳ובי.
באסיפה ביקשו לבחור ועד שיתאסף מזמן לזמן לפעול למענם – וביקשו ממנו להשתתף בועד. הוא סרב, והסביר שהשתתפותו בועד תלוי׳ בפלוגתא בין הבבלי לירושלמי: הגמרא (ברכות ל"ב ב') אומרת ש״חסידים הראשונים היו שוהים .. תשע שעות ביום בתפלה״. שואלת הגמ' : א״כ, "תורתן היאך משתמרת ומלאכתן היאך נעשית? ־ אלא מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת". בתלמוד הירושלמי מובא ענין זה בשינוי: במקום ״מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת (ומלאכתן מתברכת)״ נאמר: "על ידי שהיו חסידים היתה ברכה ניתנת בתורתן (וברכה ניתנת במלאכתן)״. ההבדל בין ״תורתם משתמרת״ ל״ברכה ניתנת בתורתן״ מובן: ״משתמרת״ פירושו ״שאין תלמודם משתכח״ (רש״י שם) אולם לא מתוסף בתורתן: ואילו ב״ברכה ניתנת בתורתן״ הכונה היא ״שהצליחו להבין ולהשכיל מיד ולא היו שוהין״ (רש״י שם).
וכך הוא ־ סיים הרוגוצ׳ובי – גם בעניננו: השתתפותו בועד תגרום לבטול חלק מזמנו בלימוד התורה. ולפי הירושלמי ש"על ידי שהיו חסידים היתה ברכה ניתנת בתורתן" לא יחסר לו בידיעת התורה: אך כיון שההלכה היא כבבלי ש׳׳תורתן (רק) משתמרת״ תחסר לו ההוספה בלימוד וידיעת התורה גם בזמנים אלו ־ ועל כך אין ביכולתו לוותר.
ועד"ז י״ל, שההבדל בין שיטת מרדכי (הרצוי׳ לרוב הסנהדרין) לבין שיטתם של "מקצת הסנהדרין" תלוי בפלוגתא הנ״ל בין הבבלי לירושלמי: שיטתם של הסנהדרין גדולה שנבחרו מהסנהדרין קטנה שמקומם בירושלים ועכ״פ בארץ הקודש מתאימה לדרך לימוד הירושלמי – אולם גם אז היו תנאים שהגיעו מבבל – כפי שלאחמ״כ ידוע: הלל עלה מבבל, ר׳ נתן הבבלי, ועוד. ובמיוחד כאשר חלפו יותר משבעים שנה מהתקופה שבה הלכו ה"חרש והמסגר" מירושלים עם הגולה אשר הגלתה עם יכני׳ה לבבל. אנשי כנה״ג היו משבי הגולה אשר הגלה נ״נ מלך בבל לבבל וישובו לירושלים ויהודה בשנת אחת לכורש, לאחר שהיו חמישים ושתים שנים בבבל, אך מבין "החרש והמסגר" אשר גם בירושלים הם היו ידועים במעלתם זו (ובאופן לימוד זה). לפיכך סברו מרדכי (ורוב הסנהדרין) שעליו להיות משנה למלך לצורך הצלת נפשות, ועל ידי שהיו חסידים היתה ברכה ניתנת בתורתך ובמילא תהיה לו הצלחה (לא רק באופן של תורתם משתמרת״, אלא גם) ״להבין ולהשכיל מיד" בלימוד התורה וההוראה בסנהדרין.
ברם, בין חברי הסנהדרין נמצאו גם (״מקצת״) כאלו שאופן לימודם היה כאופן הלימוד דהבבלי, כדלעיל. לפיכך אצלם היה (רק) ״תורתם משתמרת״ שעקב ההתמסרות לעניני עסקנות ו"הצלת נפשות" תחסר להם בתוספת בידיעת התורה הנדרשת מחברי הסנהדרין. ולכן ״פירשו ממנו מקצת הסנהדרין". אצלם לא התאפשרה דרך העבודה של מרדכי (ורוב הסנהדרין) והם נבדלו ממנו. אלא שמ׳׳מ ״ירד מחשיבותו אצל חכמים״ מפני ש"בטל מד"ת ונכנס לשררה" ־ דישנה מעלה מיוחדת בדרך הלימוד ד"תורתם אומנתם" – לא ליבטל מלימוד התורה כלל (אף שלפועל לא יחסר בהוספה בידיעת התורה ד"ברכה ניתנת בתורתן"): וזה כונת חז״ל ״גדול ת״ת יותר מהצלת נפשות כו׳״: ישנה ״גדלות״ בהתמסרות מוחלטת ללימוד התורה (ראה מג״א סק״ו סק״ד). ומכיון שאצל מרדכי נתמעטה ״גדלות״ זו, הופחתה חשיבותו "אצל חכמים" ובמקום להמנות ״בתר ד״׳ הוא נמנה"בתר חמשה".
ויומתק יותר ע״פ המובא בתנא דבי אליהו: "היה להם (לסנהדרין גדולה) לילך ולקשור חבלים של ברזל במתניהם ולהגבי׳ בגדיהם למעלה מארכובותיהן ויחזרו בכל עיירות ישראל כו׳ וילמדו את ישראל כו‘״. ההלכה היא, שכאשר הסנהדרין גולה ממקומה בלשכת הגזית אינה דנה דיני נפשות: נמצא שע״י ש"יחזרו בכל עיירות ישראל כו'" נפעלת ירידה בכח ותוקף הסנהדרין: ולמרות זאת "הי׳ להם" חיוב – ״לילך כו׳ בכל עיירות ישראל כו״׳. ובדומה לזה הביאור בעניננו. דהגם שע״י שמרדכי נעשה משנה למלך ירד מחשיבותו (כחבר סנהדרין) מ"בתר ד׳" ל"בתר חמשה" וחסרה לו המעלה ד"תורתם אומנתם" – מ"מ כדאית היא הירידה (אף מצד הסנהדרין גופא) מפני שזה לטובת הרבים.
ועפכ״ז יש לבאר:
א. מהכתוב במגילה "לרוב אחיו" .. מלמד שפירשו ממנו מקצת הסנהדרין א״א ללמוד ש״גדול ת״ת יותר מהצלת נפשות״, דכנ״ל, אדרבה, היה רצוי לרוב אחיו. ולכן לומדים זאת מזה שנמנה "בתר חמשה״, דבכך ״ירד מחשיבותו אצל חכמים״.
ב. אע״ג ש״בטל מד"ת ונכנס לשררה״ מ"מ ״ברכה ניתנת בתורתן״ (כד׳ הירושלמי) "להבין ולהשכיל מיד" בלימוד התורה וההוראה בסנהדרין, וגם ״מקצת״ הסנהדרין הסכימו לשיטתו שהיא ע״פ תורה (בנוגע לעצמו).
ג. ומעתה מובן שעכ״ז נשאר בשררתו, וכנ״ל בארוכה.
(פנימיות 19,אדר ב' ה'תשנ"ה – מקוצר ומעובד מלקוטי שיחות חלק ט"ז, שיחה ג' לחג הפורים)