בפרשה שבה נצטווינו על חג הסוכות (אמור, כג), נאמר פעמיים "ביום הראשון":
א. "ביום הראשון מקרא קודש כל מלאכת עבודה לא תעשו".
ב. "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר". ואיתא ע״ז בגמרא (פסחים ה',א), שבשכר שני ״ראשון״ ־ ״שביתת הרגל דחג" (פרש״י שם) ("ביום הראשון מקרא קודש") ונטילת לולב (״ולקחתם לכם ביום הראשון") זכו (זוכים) "לבנין בית־המקדש ולשמו של משיח״, שנקראים ״ראשון״ (״כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו״ (ירמיה י"ז,ב), ״ראשון לציון הנה הנם״ [ישעיה מ"א,כז]).
ומבאר בזה המהרש״א: שחג הסוכות הוא מטעם ״כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" ועל־ידי השביתה בסוכות יזכו לביהמ״ק שעליו נאמר ”ויהי בשלם סוכו", ונטילת ד' מינים קשורה עם שמחה כמו שכתוב "ולקחתם לכם גו' ושמחתם גו'", לכן יזכו על־ידי־זה לשמחה לעתיד בביאת המשיח. ובזה מבאר הוא גם את דיוק הלשון ״לשמו של משיח״, כי ענין השמחה שבביאת המשיח מרומז בשמו של משיח – ״ששמו מנחם (סנהדרין צח,ב), שהוא ינחמנו וישמחנו כמ״ש שמחנו כימות עיניתנו״.
וצריך להבין – מהי הדגשת חז״ל – "ראשון":
א. הרי השייכות דסוכות לביהמ״ק הוא מצד הכתוב "ויהי בשלם סוכו" הנאמר על בית־המקדש. ולפי זה הרי נמצא שהמצוה שעל־ידה זוכים לבנין ביהמ״ק היא מצות בסוכות תשבו (וממילא – כל ה)שבעת ימים, היינו ענין הסוכה עצמו, ולא המצוה של שביתת הרגל דחג", שהיא מצוה נוספת ב״סוכו״ (והיא רק – ברגל, ביום הראשון)?
ב. ועל־דרך־זה גם בנוגע לשמו של משיח: מהו הטעם שהמצוה שעל־ידי זוכים לשמו של משיח, שישמחנו, היא – ״ולקחתם לכם ביום הראשון" שהיא רק קשורה עם השמחה, ולא המצוה של השמחה ("ושמחת בחגך") עצמה?
וכדי ליישב זאת, יש להקדים תחילה: בהשפעת הקדושה על הגשמיות, כפי שזה בחג הסוכות, ישנן שלש בחינות:
א. השפעת הקדושה מצד מצות סוכה.
ב. השפעת הקדושה מצד החג עצמו – "שביתת־הרגל".
ג. השפעת הקדושה מצד ״ארבעת־המינים״ – ״ולקחתם לכם״.
דהנה, השפעת הקדושה מצד מצות סוכה, היא מיוחדת, כלשון אדמו״ר הזקן בשולחן־ערוך ר״ס תרל״ח – ״וכשם שחל שם שמים על הקדשים, כך חל שם שמים על הסוכה", ולכן חלה קדושה על עצי הסכך, ומדרבנן גם על עצי הדפנות, מכך רואים שענינה המיוחד של קיום מצות הסוכה הוא להחדיר קדושה בגשמיות, וזאת על־ידי כך שהגילוי האלוקי השמימי של חג הסוכות הוא נעלה מההתחלקות דרוחניות וגשמיות.
וכך גם בהשפעת הקדושה מצד החג עצמו: מאחר ש״הגילויים״ שבסוכות הם נעלים מההתחלקות דרוחניות וגשמיות, לכן הם פועלים קדושה גם בזמן דסוכות, בדוגמת זה שהם פועלים קדושה בגשמיות הסוכה. ואדרבה, מעלה יתרה נגלית בהשפעת הקדושה על ״הזמן״ דסוכות, יותר מאשר השפעת הקדושה על גשמיות הסוכה. כיצד? – מאחר שהזמן דסוכות (בחיצוניות) הוא שווה לזמן דכל השנה, דלא כבסוכה הגשמית (סכך ודפנות), שצורתה המיוחדת, שבה מקיימים מצוה, היא הגורמת גילוי הקדושה בה. ברם, בקדושת חג הסוכות המשפיעה על הזמן דסוכות, שנעשה קדוש, אין הזמן שונה במשהו, מצד עצמו, מזמן אחר. נמצא שעצם העובדה שזמן ״רגיל״ כביכול הופך להיות זמן ״קדוש״, מגלה ומבטא יותר מכל, שמתגלים הגילויים האלוקיים של חג הסוכות שאינם מוגבלים בגדר של רוחניות וגשמיות, – עוד יותר מאשר בפעולתם על גשמיות הסוכה.
והנה מבואר בחסידות (סידור אדמוה״ז רס"ד,ד. ואילך. ועוד) שהטעם שלמצות "ולקחתם לכם גו'" נבחרו ארבע מינים אלו דוקא, מפני שבהם ישנה תכונת האחדות: הלולב – עליו כפותין (כל העלין שבו הם בהתאחדות), עלי ההדס הם "תלתא בחד קינא״, הערבות גדלות באחוה, והאתרוג – "הדר באילנו משנה לשנה" – מתאחדים בו כל די ה"אוירים" של ד' תקופות השנה, מכך ניכר – שמינים אלו יש בהם זיכוך ועילוי מצד עצמם ומצד טבעם – שבהם ניכר בגילוי ענין האחדות, באופן נעלה יותר משאר נבראים, עוד לפני שקיימו בהם מצוה. משא״כ ה"אחדות" שנפעלת מצד מצות סוכה ואפילו זמן סוכות – היא אחדות שנפעלת – מצד קיום המצוה והמשכת האור מלמעלה, אבל אינה נמצאת לפני זה, שלא כבד' מינים שהאחדות מצויה בהם – עוד מצד עצמם וטבעם, לפני קיום המצוה.
ועפי״ז יש ליישב ולבאר את הקשר בין: א. ״שביתת החג" לבנין בית־המקדש.
ב. נטילת ד' מינים – ל״שמו של משיח״.
החידוש שבבנין בית־המקדש הוא, שהגילוי והתוכן של ביהמ״ק, "כסא כבוד מרום מראשון" נמשכים ופועלים גם על ״מקום מקדשנו״, שהמקום מצד עצמו הוא המקום של העולם, שהוא חול מצד עצמו. והשפעה זו בולטת בעיקר על־ידי "ביום הראשון מקרא קודש", "שהגילויים" דסוכות משפיעים לא רק על קדושת הסוכה הגשמית, אלא אפילו על ה"זמן". אולם עדיין אין זה אלא גילוי מלמעלה שנמשך בתוך המקום (או הזמן).
יתר על כן, החידוש בשמו של משיח (מנחם – שיביא את הנחמה על הגלות) הוא, אשר (לא רק "שימשיך" "גילויים" מלמעלה, אלא הוא גם) יגלה את פנימיות הענין של הגלות, שהגלות עצמה היא תכלית (״ראשון״) הטוב. וזהו הטעם שהשמחה קשורה עם נטילת ד׳ מינים, שעניינם, כנ״ל, הוא שגם עניני העולם מצד עצמם – הם כלים לאחדות האלוקית, כפי שניכר בגלוי בארבעת המינים.
(פנימיות 47 מקוצר ומעובד לפי "לקוטי שיחות" סוכות, סי׳ כ"ח)