בחג השבועות בשנת תרצ״ו סיפר ; כ"ק מו״ח אדמו׳׳ר אודות הנהגת הבעש׳׳ט הק' לקרב יהודים פשוטים, וסיפר את המעשה הבא: "פעם ישב הבעש׳׳ט עם כל החבריא שלו בסעודת ר״ח. בפעם ההיא ישב הבעש״ט באופן אשר היה ״ניכר עליו איזה סילוק״, כלומר, מהורהר ולא במצב רוח מרומם התלמידים כבר ידעו באיזה ענינים מסוגלים לעורר שמחה אצל הבעש"ט, ועשו נסיונות בזה, אך כל זה לא הועיל, והיו התלמידים בצער מזה, פתאום בא כפרי אחד ר' דוד שמו, ותיכף כשנכנס, נתמלא הבעש״ט שמחה וקרבו ביותר, ונתן לו מקום לישב, וגם נתן לו מפרוסת ה"מוציא" שלו, והיה מאד בשמחה. הענין פעל הרהורי דברים אצל התלמידים., היתכן שכל החבריא קדישא לא יכלו לעורר השמחה ורק איש פשוט הלזה, הצליח בזה?… הבעש״ט ביודעו הרהורי דברים שלהם, שלח את ר׳ דוד באיזה שליחות למלאות, ובהלכו סיפר להם: פרנסתו של ר׳ דוד קשה היא ועל כל פרוטה היה מתייגע בזיעת אפו. אסף הוא כסף כל שנה, והיה קובץ על יד פרוטה לפרוטה לקנות לחג הסוכות אתרוג מהודר,עד שאסף הסכום ונסע לעיר, וקנה אתרוג מהודר ביותר והיה בשמחה גדולה, ובא לביתו לפני חג הסוכות והביא האתרוג בשמחה גדולה.
להיותו עני וזוגתו היתה מרת נפש ופעל זה עליה ביותר, אשר אינו נוגע לו מצב בני ביתו, וכי הוציא מעות על אתרוג, ובזה הוא שמח, ואינו נוגע לו הדוחק, ומהתמרמרות שברה את ה"פיטם" של האתרוג! והנה לבד המעות שהוציא על האתרוג עוד היו לו מניעות גדולות להבאתו, לעבור במים, וקלקול דרכים, עד שבא לו בהרבה יגיעות, ואעפי"כ בראותו זאת לא התרעם, רק אמר לעצמו, קבלת עול, הצדק עימה כנראה, איך מגיע אכן יהודי פשוט כמוני לאתרוג כל־כך מהודר?!
בהיות הזמן קצר, לא היתה לו עיצה אחרת, אלא להשתתף עם בני הכפרים הסמוכים, כדאיתא בשו׳׳ע ש״נוהגין במקום שאין אתרוג מצוי, שכל הקהל קונים אתרוג בשותפות״ (שו׳׳ע או״ח סתרנ״ח ס׳׳ט). כיון שלא היו לו מעות, לקח אחד מכלי הבית, והלך לערל ומשכן זאת, ולקח מעות והשתתף באתרוג. וסיים הבעש״ט, אשר מזמן העקידה לא היה נסיון כזה במדה טובה ולכן קרבהו". עד- כאן תוכן הסיפור, וכ״ק מו״ח המשיך וביאר את גודל מעלתו של ר׳ דוד אשר לא רגז ואף לא הוציא הגה מפיו, ונסיון כזה אכן לא היה מאז העקידה.
והנה, סיפורי רבותינו נשיאנו, מדוייקים הם, כידוע, בכל פרטיהם, גם בשייכות לזמן ולמעמד שהם סיפרו, ובשייכות למוסר השכל שבזה. וצריך־ להבין: א. הסיפור אודות הבעש״ט בחג השבועות, הוא משום שזהו יום ההילולא של הבעש״ט. אך ישנם ריבוי סיפורים אודותיו, ומדוע נבחר דוקא סיפור זה המבטא מעלתם של אנשים פשוטים?! ב. בין הסיפורים הרבים על הבעש״ט ישנם כאלה רבים שבהם לא מוזכר שם האיש שקשור בסיפור. מדוע במעמד זה הובא דוקא סיפור זה שבו מוזכר שמו של האיש – ר׳ דוד?! ג. סיפור המעשה עוסק באתרוג אותו נוטלים בחג הסוכות. ומה שייכות יש לזה לחג השבועות?!.
ויש־לומר הביאור בזה: בחג השבועות אירעו מספר מאורעות: א. מתן־תורה. ב. הסתלקות דוד המלך ע״ה (כלשון הירושלמי: (ביצה פ׳׳ב ה״ד ועוד! "בעצרת מת דוד"). ג. הסתלקות הבעש״ט.
וזהו הטעם לכך שהרבי מו״ח סיפר סיפור זה, כיון שבו מודגשים כל שלושת הענינים האמורים: מתן־תורה: במ״ת ניתנה התורה שהיא "חמודה גנוזה שגנוזה לך (להקב״ה) תשע־מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם״ (שבת פח, ב.), – לבני אדם, למטה בעולם הזה הגשמי לאנשים ש"יצר הרע ביניהם" (שם). ובענין זה – שוים כולם – אנשים גדולים ואנשים פשוטים. הדבר בא לידי ביטוי בעת נתינת התורה, שאז "הקדימו ישראל נעשה לנשמע" (שם). כלומר – קבלת־עול – ללא הבנה והשגה. וכפי שהשיב רבא (שם) לצדוקי שטען "עמא פזיזא בקדמותו פומייכו לאודנייכו" – "אנו דסגינן בשלימותא (התהלכנו עמו בתום לב כדרך העושים מאהבה וסמכנו עליו שלא יטעננו בדבר שלא נוכל לעמוד בו". רש״י, שם.) כתיב בנו "תומת ישרים תנחם" (משלי יא,ג). כלומר, שהודגשה אז מעלתם של ישראל, בעניו ב"תומת", בלשון "תמימות", מעלה בה התברכו במיוחד "אנשים פשוטים". זהו, איפוא הטעם שמו״ח סיפר על הבעש״ט, לרגל יום ההילולא שלו, סיפור המבטא מעלתם של אנשים פשוטים, מעלת בני ישראל בעת מתן תורה
הסתלקות דוד המלך: ענינו של דוד המלך ע״ה הוא עניו "ספירת המלכות" ("דרך מצוותיך" לה״צמח־צדק" מצות "מינוי מלך", ק"ח,א). שמלכות היא בחינת "ביטול" וכפי שאמר: "אם לא שויתי ודוממתי" וגו', בדוגמת הדומם, ואף שהיה מלך (וראש וראשון למלכות בית דוד (רמב״ם הל' מלכים פ״א ה״ז ואילך).), הרי בכלל ענינו "ביטול", וגם כשאמר "תפלה לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני" (תהלים פ"ו,ב.) הוסיף והקדים ואמר ע״ע "כי עני ואביון אני", וכך התנהג גם אותו יהודי – ר׳ דוד – שבסיפור, בתכלית הביטול, וכשפסלו את אתרוגו לא התרגז, כי אם קיבל בפשטות את ההנחה כי איננו ראוי לברך על האתרוג. פרט זה קשור אף הוא עם מ״ת, שזכינו לו דוקא ע"י הקדמת נעשה לנשמע – ביטול לה,. ולכן צויין שמו של ר׳ דוד, כי "שמא קא גרים", ועניינו הוא – "ביטול", כדוד המלך ע"ה.
ברם, עדיין צ״ב, מהו הקשר בין אתרוג לחג השבועות? אך הנה איתא בגמ׳ שבת (שם): א״ר חמא ברבי חנינא, מאי דכתיב "כתפוח בעצי היער וגו', למה נמשלו לתפוח? לומר לך: מה תפוח זה, פריו קודם לעליו, אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע״! וב"תוספות" שם (ד״ה פריו): "הקשה רבנו תם, שהרי אנו רואים שגדל כשאר אילנות?! "ומפרש: דתפוח היינו אתרוג… ואתרוג פריו קודם לעליו, שדר באילו משנה לשנה, ואחר שנה נושרין עליו של אשתקד ובאין עלין אחרים, הרי פריו קודם לאותם עלים״. נמצא ש״אתרוג״ גם הוא מדגיש את ענין הקדמת נעשה לנשמע – עניו הביטול לה׳ והנה, בחג השבועות חוזרים ונמשכים כל הענינים האמורים, דמתן- תורה, דוד המלך, והבעש״ט (כמבואר ב"לב דוד" פכ״ט להחיד״א בענין"הימים האלה נזכרים ונעשים"). וע״י קבלת־עול – דהקדמת נעשה ונשמע, כענינו של מתן- תורה ודוד המלך, וע׳יי לימוד "פנימיות התורה" – ענינו של הבעש״ט, זוכים להיות "כלי" לענינים אלו, וזה מהוה הכנה לגאולה שכפס׳׳ד הרמב׳׳ם (הל׳ מלכים ספי״א) תהיה ע״י ”מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו" וכו', במהרה בימינו ממש.
(פנימיות 43 תשנ"ז -מקוצר ומעובד לפי שיחת ש'׳פ בהעלותך תשכ׳׳ז. נדפס ב״מקדש מלך" ח״ב)
()