בנוגע לשמחה ביום הל"ג בעומר, מובאים מספר טעמים – ומהם: א. תלמידי ר' עקיבא ש״מתו מפסח ועד עצרת" (יבמות ס"ב,ב'.), פסקו מלמות (מאירי שם, בשם הגאונים, טושו״ע (ודאדה״ז) או״ח סתצ״ג ס״ב (ס״ה). ב. הוא יום הילולא דרשב״י – יום השנה להסתלקותו, שהורה שישמחו ביום הסתלקותו ("פרי עץ חיים" למהרח״ו, שער ספירת העומר פ״ז ובכ״מ).
וצריך־להבין: א. היות וכל הענינים בתורה הם בדיוק, הרי שיש לומר שישנה שייכות בתוכן וענין – בין שני המאורעות הנ׳׳ל, בנוסף לעובדה שרשב״י הוא תלמידו של ר׳ עקיבא. ויש להבין: מה היא השייכות בין מה שתלמידי רע״ק "פסקו מלמית”, להילולא דרשב׳׳י ב. לכאורה, אדרבה – הטעמים האמורים הם דבר והיפוכו: רשב״י היה הרי אחד מחמשת התלמידים דרע״ק שנשארו בחיים ו"הם העמידו תורה" (יבמות, שם) כך שהשמחה היא על שרשב״י וחביריו נשארו בחיים, ההיפך מענין ההסתלקות דרשב״י והשמחה בהילולא שלו!
ויש־לומר הביאור בזה:
ביום הסתלקות הצדיק מתקבצים "כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו" (אגרת הקודש לאדמו״ר הזקן, סימן זך), שהם מעשיו ועבודתו, הם חייו האמיתיים הרי שמובן, שביום ההסתלקות משיג הוא את שלימותו, והדבר מאיר בגילוי, והיות שעבודת רשב״י היתה, להיפך מאותם כ״ד אלף תלמידי ר׳ עקיבא שמתו, עבודה המביאה ל״פסקו מלמות״ – לפיכך חל יום ההילולא שלו, כששלימות עבודתו מאירה בגילוי, ביום בו "פסקו" מלמות – בל״ג בעומר.
וכדי, להבין בעומק יותר את שייכות הענין לרשב״י, יש להקדים ביאור במאמר חז״ל שכ״ד אלף תלמידי ר׳ עקיבא "לא נהגו כבוד זה לזה" (יבמות, שם). דלכאורה תמוה: רע"ק הוא הרי בעל המאמר ש״ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה״ (ספרא עה״פ קדושים י"ט,י"ח). כיצד איפוא, יתכן הדבר, שתלמידיו, שתורת אמת מכנה אותם בשם תלמידי רע״ק – לא ינהגו כבוד זל״ז?
אחד הביאורים בזה הוא: לכל אחד מתלמידי רע״ק היה את הדרך שבה הוא הבין את תורת רבו, ועל־פי־זה עבד את ה׳. וכל אחד מהם היה חדור באופן הלימוד והעבודה שלו, עד אשר אצל כל אחד מהם היה מונח, שמי שאינו נוהג עפ״י דרך זו, חסר בשלמות עבודתו. ומכיון שהיו הם תלמידי רע״ק, שעבדו בענין "ואהבת לרעך כמוך”, הרי שלא הסתפקו כל אחד בעלייתו מחיל אל חיל, אלא השתדלו להשפיע גם על חבריהם שגם הם יעבדו את ה' דוקא בדרך זו. וכאשר אותם תלמידים לא קיבלו את אותה הדרך – מכיון שהיו חדורים בדרך העבודה שלהם ־ הרי ש״לא נהגו כבוד זה לזה". שכן בהיותם אנשי אמת, ולא ח״ו "אחת בפה ואחת בלב" (רש״י וישב ל"ז,ד'), לא יכלו לרחוש רגש כבוד אמיתי אל חבירם, היות ולדעתם היה חסר אצל הלה בשלימות עבודתו יתברך.
והנה, השורש לדרך עבודה זו, להיות כל ־ כך שקוע כל אחד בדרך עבודתו, עד כדי אי נתינת ־ מקום לאפשרות שגם בדרך האחרת תיתכן שלמות, – הוא בעבודת רע״ק עצמו. כיצד?
ביאור הדבר: רבי עקיבא חי כל ימיו בתשוקה בענין המסירות ־ נפש, כפי שהגמרא אומרת שרע״ק אמר לתלמידיו: "כל ימי הייתי מצטער… מתי יבוא לידי ואקיימנו" (ברכות ס"א,ב'). והנה מסירות־ נפש הוא עניו החודר את האדם כולו. כאשר אדם עומד במסי"נ, לא נשאר שום־דבר בנפשו וכו', שלא יהיה חדור במסי״נ. וזה היה גם סדר עבודתם של תלמידי רע״ק: הם קיבלו ממנו את אותה התשוקה למסי״נ, ובמילא היה אצלם כל עניו בעבודת ה׳ – במסי׳׳נ, שהעסיק וחדר את כל מציאותם. הם היו כל־כך מסורים לעניו בלו״נ, עד שבאותה השעה לא היה אצלם כל מקום לענין אחר.
אולם, אעפ”כ, מבלי הבט על גודל העילוי דעבודתם, לא היה הדבר כפי הכוונה בשלמותה: עבודת המסירות־נפש כשלעצמה, מביאה את האדם ל"רצוא" – הרצון "לצאת" מהעולם ועד לכלות הנפש לאלוקות, אך אין זה כפי שלמות הכוונה, היות והכוונה העליונה היא שהמסירות־ נפש – "רצוא" – תרד, ויתרה מכך תביא לידי "שוב" ו"להמשיך" אלוקות למטה. (ראה"תורה אור" לאדמוה״ז, כ"ה,ב'.). דבר זה נפעל דוקא על־ידי עבודה מסודרת, עבודה שעל־פי טעם ודעת.
וי״ל שזהו גם הפירוש הפנימי במאחז״ל (יבמות, שם) "וכולן מתו… מפני שלא נהגו כבוד זל״ז והיה העולם שמם: כיון שעבודתם היתה באופן דמסירות־ נפש ורצוא, הרי שהעולם, דלמטה, היה "שמם" – שלא היתה ״המשכת אלוקות" באופן העיקרי שהוא בקביעות למטה. זהו חידושם של אותם חמשת התלמידים הם היו חדורים במסירות־נפש, אלא שאדרבא – אצלם זה היה באופן של שלימות כפי שהיה אצל רבם ר' עקיבא, שהרצוא שלו היה באופן ד״נכנס בשלום״ – שלכן הביא גם ל״ויצא בשלום" (חגיגה י"ד,ב'.). המס"נ וה"רצוא" שלו היה מלכתחילה כאשר "נכנס" באופן ד"בשלום" – באופן שיביא לכך שמאוחר יותר אף "יצא בשלום" – "שוב”, כלומר שרצונו להתדבק בקב״ה בכלות הנפש ללא כל הגבלה, הביאה אותו לתוספת חיות ועד לשלמות ־ בעבודה של "המשכת" אלוקות למטה.
וע״ד הרמז י״ל, שזהו אף הטעם לכך של״ג בעומר הוא ביום ח״י אייר: ידוע פתגם רבותנו נשיאנו בנוגע ל"ח״י אלול", שזה היום ש"נותן חיות" בעבודה ד"אלול". ועד״ז ניתן לומר בעניננו ח"י באייר, ל״ג בעומר, ”נותן חיות" בעבודה דחודש אייר, כי הנה מבואר ב״ליקוטי תורה" להאריז״ל שחודש אייר הוא כנגד מדת הגבורה. מדת הגבורה ענינה כמבואר בחסידות, הוא ״העלאה מלמטה למעלה״, "רצוא" וזהו אחד הביאורים בשייכות בין פטירת תלמידי רע״ק לימי הספירה שעיקרם בחודש אייר, שפטירתם נבעה כאמור מדרך עבודתם באופן ד"רצוא" כנ״ל.
אולם, כשמגיע ל"ג בעומר הרי הוא ״נותן חיות" בעבודה זו, שה"רצוא" וה"העלאה" לא יהיו באופן שמביא ל"למות" ו״עולם שמם", אלא כדרכו של רשב״י (וארבעת חביריו), מביא חיות בעבודה זו (ח״י באייר), שיביא לעבודה ד"שוב" – "נכנס בשלום ויצא בשלום", כשלימות שיטת רע״ק.
ודבר זה מוצאים בגלוי ושלמות אצל רשב״י דוקא (יותר מארבעת חבריו). כניסתו למערה היא "רצוא": י״ג שנה טמון במערה בהתבודדות מהעולם! ברם, "רצוא" זה – מביא את ה״שוב" – תיקון וישוב העולם. כמסופר בשבת ל"ג,ב', ועד שאמר (שם) "איכא מילתא דבעי דתיקוני" וכו', שעסק בתיקון העולם
(פנימיות 42 – מעובד לפי ׳ליקוטי שיחות׳ חכ״ב עמ׳ 158 ואילך)