ברמב״ם הל' חמץ ומצה רפ״ז: ״מצות עשה של תורה לספר בנסים ובנפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר ״זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים״ כמו שנאמר ״זכור את יום השבת״.
ומקשים על־זה מפרשי הרמב״ם: א. מהי כוונת הרמב״ם במה שכתב "כמו שנאמר זכור את יום השבת"? מה אינו מספיק בציווי "זכור את היום הזה״, שצריך ללמוד מההשוואה עם "זכור את יום השבת"? ב. אם תמצי לומר שזקוקים להיקש – ל"זכירה" דשבת – מנין המקור לזה בחז״ל? (ועיין ב"מגדל עוז" על אתר, ועד"ז בגבורות ה' למהר"ל פ״ב)
ונראה־לומר שמקור דברי הרמב״ם הוא במדרש רבה לשמות, פ׳ בא (כמו שמציין ב"יד איתן" על הרמב״ם [שם]), ששם משווה את הזכירה שביציאת מצרים לזכירת השבת, וז״ל: הַּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּזּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּהֵּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּר לישראל, כשם שבראתי את העולם ואמרתי להם לישראל לזכור את יום השבת זכר למעשה בראשית, שנאמר זכור את יום השבת, כך הֳּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּיוּ זוכרים הנסים שעשיתי לכם במצרים, וזכרו ליום שיצאתם משם שנאמר "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים".
אבל צריך להבין: הרי ספר ה"יד" הוא ספר שענינו הלכות, ולא העתקת דרשות רז׳׳ל, אלא אם־כן – מוסיף הדבר הלכה, מהי ההלכה בסיפור יציאת מצרים אותה למדים מההשוואה הנ״ל ?
וי״ל הביאור בזה: בהלכה זו ע׳׳ד זכירת יצי"מ כוונתו של הרמב״ם היא לפרש את השינוי בתוכן החיוב דמצות זכירת יצי"מ, בליל ט״ו בניסן לגבי מצותה בכל השנה; לאמר: ההוספה במצוה בליל ט״ו בניסן אינה (רק) בזה שבכל השנה המצוה היא ״להזכיר יציאת מצרים" (שלזה די בזכירה בעלמא), ובט״ו בניסן המצוה היא "לספר" באריכות וכו׳ (כמ״ש בהגדת"מעשה נסים" לבעל חוו״ד, מלבי״ם לשמות יג,ח'. ועוד), אלא שישנו חילוק בתוכן ובמהות המצוה – הזכירה:
בכל ימות השנה מספיק "להזכיר יציאת מצרים" – הזכירה שישראל יצאו מ(שעבוד) מצרים, אבל בליל פסח המצוה היא (לא רק – היציאה ממצרים, אלא) "לספר בנסים ובנפלאות" – הנסים והנפלאות שעשה הקב״ה בהוציאו את בני־ישראל ממצרים.
וזהו הדבר שלמדים מההשוואה ל״זכור את יום השבת״: בכתוב ״זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים״ אינו מפורש ומודגש שבזכירה שבליל פסח צריך "לספר בנסים ונפלאות" וכו', לכן מפרש הרמב״ם ומבהיר, שה"זכור" כאן הוא ש״כמו שנאמר זכור את יום השבת", שזכירת השבת היא זכר למעשה בראשית, כמפורש בפסוק, מיד בהמשך: …״כי ששת ימים עשה ה׳ וגו'", וכלשון המדרש הנ״ל: "לזכור את יום השבת זכר למעשה בראשית… כך היו זוכרים הנסים"!
ובעומק יותר י״ל, שההשוואה ל״זכור את יום השבת״, אינה רק מקור לחיוב "לספר בנסים ובנפלאות" בלבד, אלא זהו גם הקדמה להל' הבאות שבפרק זה.
ובהקדים – דברי הרמב״ם בריש הל׳ שבת: "שביתה בשביעי ממלאכה מצות עשה שנאמר "וביום השביעי תשבות וכל העושה בו מלאכה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה״ וכו׳. היינו שביום השבת ישנם שני ענינים – גם ענין שלילי – לא תעשה (איסור מלאכה) וגם עניו חיובי – עשה (לשבות). והנה, מכך שהרמב״ם מתחיל הל׳ שבת עם המצות עשה (אע״פ שרובם ככולם דהלכות שבת הם בענין המצוות ל״ת שבזה) מובן שהעיקר דשמירת שבת אינו ענין ההעדר והשלילה דמלאכה, אלא העניו החיובי, – וכלשון ה"צפנת פענח" (להל׳ שבת רפכ״א): "העשה מנוחה ולא ביטול מלאכה".
וי״ל ששני ענינים אלו באים משתי פרשיות וכתובים שנאמרו בשבת:
א. העניו השלילי – העדר מלאכה ממה שנאמר במעשה בראשית "וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו… כי בו שבת מכל מלאכתו – דהיינו השביתה והעדר המלאכה ביום זה.
ב. העניו החיובי – "מנוחה" שבשבת, ממה שנאמר במתן- תורה בהמשך ל״זכור את יום השבת": "כי ששת ימים עשה ה׳ וגו׳ וינח ביום השביעי על כן ברך ה׳ את יום השבת ויקדשהו״, הבדלתה של השבת היא בעיקר בגלל ה״וינח ביום השביעי", וזהו החידוש של "זכור את יום השבת" שלפני זה – זכירת השבת – לא רק בכך שהוא מושלל ממלאכה אלא מכך שיש בו ענין חיובי – "וינח ביום השביעי". וכמרז״ל – ש״היה העולם חסר מנוחה באת שבת באת מנוחה׳׳. וזה מתבטא בזכירת השבת, ובלשון הרמב״ם (הל׳ שבת רפכ״ט) "זכרהו זכירת שבח וקידוש״.
ועל־פי־זה י"ל שזהו גם עומק כוונת הרמב״ם בהשוואה דזכירת יצי"מ לזכירת השבת: שגם ב״סיפור יציאת מצרים״ – העיקר הוא העניו החיובי שבו. כי הנה ביציאת מצרים נפעלו אצל בני־ישראל שני ענינים:
א. ביטול ויציאה מהשיעבוד של מצרים ומרשותם.
ב. זה שהם נעשו בני־חורין (ברשות עצמם), וכפי שהוא ביציאת ושחרור כל עבד על־פי הלכה:
א. ביטול שיעבודו של האדון, – הוא נפקע מרשותו ובעלותו.
ב. זה שהוא קונה את עצמו בתור בן־חורין (גיטין ל"ח,ב. צפע"נ הל׳ מתנות עניים פ״ט ה"ט ועוד).
וזוהי כוונת הרמב״ם – בלשונו הזהב לבאר ולחדש: שכשם שבזכירת השבת, עיקרה הוא (לא כל כך! הענין השלילי שבה(העדר המלאכה) אלא העניו החיובי שבה (מנוחה) – עד״ז הוא חיוב הסיפור דיצי״מ: לא(כל כך) בענין השלילה, יציאת בנ״י מעבדות פרעה ומרשותו, אלא בעיקר בעניו החיובי – שנעשו בני־חורין. וכדבריו בהלכה הבאה שם – שאפילו לקטן או טיפש יש לספר – לא רק כולנו היינו עבדים …במצרים שבלילה זה יצאנו משם אלא להוסיף – ״ובלילה הזה פדה אותנו הקב״ה ויוציאנו לחירות", כלומר שהקב״ה עשאנו בני־חורין. וכהמשך דבריו בהל' ה־ו)"חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא עתה משעבוד מצרים" ובאופן ד״כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית" – שנעשו בני־חורין, "ולפיכך כשסועד אדם בלילה הזה… מיסב דרך חירות – הנהגתו צריכה להיות כבן־חורין.
(מקוצר ומעובד לפי ״חידושים וביאורים בש״ס חלק ב' סי' כ"ז) (פנימיות 41)