מצוות הקהל ־ שזמנה במוצאי יו"ט ראשון של חג – מיוחדת היא משאר מצוות התורה, והוא שבמצוה זו מצווים כל בני ישראל ואף הטף בכלל זה, ומקרא מלא דבר הכתוב: "הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגו״׳. ויש לומר שבזה מתבטאת נקודה עיקרית בתוכן ועניין מצות הקהל, וכדלקמן.
מפשוטם של דברים נראה שהשתתפות הטף ב׳מצות הקהל׳ הינו חיוב שמוטל (לא על הקטנים עצמם, אלא) על האב (ואם) להביאם ־ וכפי ששנינו (חגיגה ג' א') ״טף למה באין כדי ליתן שכר למביאיהן. ומעתה, גם כאשר הקטן במצב שבגדלותו היה פטור ממצות הקהל (כגון: חרש, סומא וכיו״ב) מ״מ בהיותו קטן הרי הוא נכלל בחיוב המצוה כיון שלא הוא המצווה ב׳הקהל׳, אלא אביו – מביאו, ולכך לא נוגע מצבו. אך לפי זה יש להקשות: הגמרא בקידושין (ל"ד ב') אומרת בנוגע למצות הקהל שאלמלא נתפרש בכתוב חיוב הקהל בנשים, היינו לומדים זאת בק״ו – מקטנים – ״טפלים חייבים נשים לא כ״ש״. ואם נאמר שהחיוב אינו מוטל על הקטנים כי אם על מביאיהם:
א. איך שייך לומר ״טפלים חייבים׳׳?
ב. כיון שהקטנים אינם מחויבים במצוה זו, היאך ניתן ללמוד מהם ק״ו לחייב הנשים ? [ולכאורה הי׳ ניתן ליישב שבפסוקים על הקהל מדובר בשני סוגי קטנים: קטנים שהגיעו לגיל חינוך, שהם מצווים בפסוק ״ובניהם אשר לא ידעו ישמעו וילמדו ליראה את ה״א״ – לאמור: הם עצמם מחוייבים במצוה, אולם הפסוק הראשון ״הקהל את העם האנשים הנשים והטף״ איירי בקטני קטנים, והללו שלא הגיעו לכלל חינוך, אינם מצווים להשתתף בהקהל, אלא ״כדי ליתן שכר למביאיהן״. אמור מעתה: הא דאמרינן ״טפלים חייבים״ איירי ב״טפלים״ שהגיעו לחינוך והם בכלל שמיעה ולימוד. אך מן הנמנע לומר כן, ושתי תשובות בדבר:
א. גם בקטן שהגיע לגיל חינוך אין חיוב החינוך עליו כי-אם על מגדלו ומחנכו (וראה שדי־חמד כללים מערכת ח' כלל ס'), וכך הם פני הדברים בענייננו. ואף את״ל שמצות הקהל מיוחדת משאר המצוות, דמפורש בקרא חיוב הטף, ולכן אף הקטנים (שהגיעו לכלל חינוך)
מחויבים במצוה זו ־ מ״מ נדרש לחילוק תמוה בין שני סוגי הקטנים: שבקטני קטנים שהחיוב והמצוה הוא רק על מביאיהן, נכללים בציווי זה, אף אלו שאילו היו באותו מצב בגדלותן, היו פטורים (כנ״ל), ואילו הקטנים שהגיעו לגיל חינוך (״טפלים״ דמס׳ קידושין) חייבים רק אם הם במצב שבגדולים היו חייבים (כיון שהם עצמם מחוייבים בזה) ולא אישתמט לחלק באופן כזה בין שני סוגי הקטנים.
ב. והעיקר, מלשון הגמרא בקידושין ״טפלים חייבים״ ולא ״קטנים״ וכיו׳׳ב משמע דאיירי התם אודות אותם סוג קטנים דחגיגה, וכמדייק רש״י בקידושין (שם ד"ה ואנא) ש״טפלים חייבים״ מהלשון ״והטף״ שנאמר בפסוק הקודם (ולא מהפסוק שלאח״ז ״ובניהם אשר לא ידעו וגו׳״), וא״כ הדרא קושיא לדוכתא, דאין הדברים עולים בקנה אחד עם דברי הגמרא גבי ״טף… ליתן שכר למביאיהן״. ויתרה מזו, דהלא כלל פשוט (וסברא הוא) שלא שייך חיובים ב״דרדקי״ שאינם בעלי דיעה. (רמב״ם הל׳ מאכלות אסורות פי״ז הכ״ז, ועוד).]
להבנת הדברים יש להקדים ביאור בהתחלת הדרש של ראב״ע – ״אם אנשים באים ללמוד נשים באות לשמוע״ – דלכאורה יש לתמוה מהו החידוש בזה, הלא מפורש הוא בכתוב "למען ישמעו ולמען ילמדו", ואין לומר דאה״נ אין כוונתו לחדש בזה רק מביאו כהקדמה להסיום ״טף למה באין וע״ד הסגנון ״בשלמא״ אנשים כו׳ נשים כו׳ משתי פנים: דבמקום ״אם״ ה״ל לכתוב הלשון הרגיל ״בשלמא״ , ועוד, דגם ״בשלמא״ אמרינן רק בחידוש ענין או סברא, (יד מלאכי כלל קי"א).
והנראה לומר בזה:
מפשטות הפסוק ״הקהל את העם וגו׳ למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו וגו׳״ משמע דהמצוה מוטלת על היחיד (המלך) שיקהיל את האנשים, הנשים והטף, והמשך הכתוב ״למען ישמעו וגו׳״ מבאר את מטרת וכוונת המצוה כתוצאה מה׳הקהל׳. ובסגנון אחר קצת: מצות הקהל אינה מצוה על כל יחיד ויחיד כי אם על המקהיל – הוא המלך, וע״י שהעם מתאספים הרי״ז גורם שלאח״ז יתקיים ה״למען ישמעו, ילמדו ויראו ושמרו לעשות (בעתיד).
ומעתה מבאר ראב״ע את תוכן מצות הקהל ־ ״אם אנשים באים (הרי״ז) ללמוד, נשים באות – לשמוע״, שמחדש בזה:
א. שישנו חיוב גברא על האנשים והנשים עצמם להיות ״באים״, כלומר: אף שהחיוב והמצוה היא על המקהיל ־ המלך, מ״מ כתוצאה מזה יש חיוב גברא על האנשים והנשים עצמם להשתתף בזה, כי ע״י מתקיימת המצוה בפועל. וע״ד דברי החרדים הידועים, שישנה מ״ע על ישראל שיתברכו ע״י הכהנים, כיון שע״י מתקיימת המצוה, (מ״ע כ״ו התלויות בפרק כ״ו פ״ד אות יח. וראה הפלאה כתובות (כד, ב) ברש״י ד׳ה דאיסור עשה).
ב. ה״למען ישמעו״ אינו רק מטרת ותוצאת ה׳הקהל׳ (לעתיד) אלא זהו תוכן המצוה. החיוב על האנשים והנשים הוא ״ללמוד ולשמוע״ ולא רק שבאמצעות המצוה תתקיים מטרתה לאח״ז.
נאמן לשיטתו מקשה ראב״ע (״ללמוד ולשמוע״ הוא תועלת ומצות האנשים, אולם) ״וטף למה באין״, איזה חיוב ומצוה יש בהשתתפות ה״טף״ בדוגמת האנשים והנשים בנוסף לצד השוה באנשים, נשים וטף שע״י מתקיימת עצם מצות המקהיל? מטרתה? וע״ז משיב: כיון שעליהם לא חל חיוב גברא הרי שהתועלת (הנוספת) בביאתם היא ״ליתן שכר למביאיהן״.
ומעתה סרו הקושיות דלעיל:
א. לגבי עצם מצוות הקהל שווים האנשים והנשים לטף להיות חפצא של מצוה שע״י מתמלאת מצות המקהיל. ובזה ניתן לומר ״טפלים חייבים״.
ב. על יסוד זה ניתן אכן ללמוד ק״ו לנשים כיון שגם הקטן חייב במצוה (מצד היותו חפצא של מצוה, כנ״ל) רק שבגדולים נוסף לכך גם חיוב גברא, בהיותם בני דיעה.
(מקוצר ומעובד מלקו"ש חלק י"ט שיחה ג' לחה"ס, תשרי ה'תשנ"ה פנימיות 13)