נטילת לולב – בעבודת ה'

נענוע הלולב מצביע, איפוא,  על הדרך הנכונה  בלימוד התורה:

א. לימוד מתוך דבקות בה'. 

ב. לימוד מתון ״נענוע" תמידי – התעלות מתמדת במדרגות התורה ולא "עמידה במקום"

אמרו חז״ל במדרש (ויק״ר פ״ל יב) כי ארבעת המינים רומזים לסוגים השונים בעם ישראל:

האתרוג שיש בו טעם ויש בו ריח רומז לאותם שיש בהם תורה (״טעם – כמהותו של לימוד התורה – הבנה וערבות) ומעשים טובים (״ריח״).

הלולב – שיש בו טעם בלבד, רומז לאותם שיש בהם תורה (טעם) ואין בהם מעשים טובים.

ההדס – שיש בו ריח ואין בו טעם רומז לאותם שיש בהם מעשים טובים ("ריח") ואין בהם תורה.

הערבה – שאין בה טעם ואין בה ריח רומזת לאותם מישראל שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים.

ויש לשאול:

א. נוהגים לברך על הלולב משום גבהו (סוכה לז, ב. שו׳׳ע אדמוה׳׳ז סו״ס תרנ׳׳א). וצריך להבין למה סובב מסבב הסיבות כך שיברכו על הלולב, בה בשעה שלפי דברי המדרש הנ׳׳ל ־ המעלה הגבוהה ביותר היא של האתרוג, ויותר גם מהלולב, שכן באתרוג ־ טעם וריח גם יחד?

ב. מה ניתן ללמוד בעבודת ה׳ מהעובדה שהנענועים מתקיימים במיוחד בלולב, כפי שמתבטא בהלכה שלולב צריך להיות שיעור של ארבעה טפחים, טפח יתר על ההדסים והערבות ־ כדי נענוע (סוכה לב, ב. שו״ע או׳׳ח סי^, תר״נ).

ג. עוד יש להבין לאור דברי המדרש שהלולב רומז לבעלי תורה משום ה׳׳טעם״ שבו, מדוע נוטלים את ה״כפות תמרים״ שאין בהם טעם, ולא את התמרים בעצמם – שבהם הטעם?

ביאור הדברים:

יש לחדש, שאין כוונת המדרש לומר שהרמוזים בלולב ־ יש בהם תורה בלבד אבל אין בהם מעשים טובים כלל, שהרי אז נקרא סוג זה בתואר ״רשע״ – עליו נאמר ׳׳ולרשע אמר אלוקים מה לך לספר חוקי״ (ראה הל׳ ת״ת לאדמוה״ז, פ״ד ה״ג). וכן – ״כל האומר אין לי אלא תורה – אפילו תורה אין לו״! (יבמות קט, ב.) וי״ל שכוונת המדרש היא למי שמקיים מצוות אבל רק במדה שהוא מחוייב לפי השו׳׳ע, ואילו כל מעייניו הם בתורה בה שקוע הוא לחלוטין. לעומת זאת האתרוג מרמז למי שמסור ושקוע בשני התחומים, תורה מחד ומעשים טובים מאידך.

והנה, יש מעלה בהתאחדות שבין הבורא לנברא אשר נוצרת ע״י לימוד התורה, על פני ההתאחדות הנוצרת ע״י קיום המצוות בקיום מצוה (מלשון ״צוותא״), מגיע המקיים לדרגת ״צוותא״ והתחברות עם קדושת ה׳, אולם נשאר הוא במציאותו העצמית ואינו נהיה – ״אחד״ כביכול עם הבורא.

לעומת זאת, בלימוד התורה מתוך הבנה והשגה, כששכלו של איש ישראל משיג את חכמת ה' עד ששכלו מקיף ומוקף ־ ע״י שכל התורה ־ חכמת ה׳ אשר בקרבו, אזי, בכך – מתאחדת נפשו עם חכמת ה׳ האין סופית, – עליה נאמר – ״הוא וחכמתו אחד״, ונמצא שמאוחד עם השי׳׳ת עצמו, (ראה תניא פ״ה).

ולפיכך, ״הלולב״ המרמז למי שמקדיש את עצמו כולו ללימוד התורה, הוא בעצם נעלה מה״אתרוג״, שכן זה האחרון מרמז למי שמתמסר באופן מיוחד במינו לתוספת מעשים טובים. נמצא איפוא, שבאותו זמן – התאחדותו עם השי״ת היא ברמה פחותה יותר ממי שלומד תורה בהתעמקות, שמתאחד עם ה' באופן נעלה יותר משום כך זכה ה״לולב״ המרמז ל״בעלי תורה״ – שיברכו דוקא עליו.

ומכיון שהלולב מרמז ל״בעלי תורה״, מובן מדוע דוקא בו מתבצעים הנענועים, זאת על פי דברי הזוהר: (ח״ג ריח, ב.) שהטעם לכך שבני ישראל מתנענעים בעת לימוד התורה הוא משום ש״נר ה׳ נשמת אדם״, וכשם שהנר מתנענע משום שהוא נמשך לשרשו, כך מתנענעת הנשמה בשעת לימוד התורה כי באמצעות התורה – דבקה הנשמה בה׳. נענוע הלולב מצביע, איפוא, על הדרך הנכונה בלימוד התורה:

א.  לימוד מתוך ולמען דבקות בה׳.

ב.   לימוד מתוך ״נענוע״ תמידי – התעלות מתמדת במדרגות התורה ולא ״עמידה במקום״…

השער להצלחה האמיתית בלימוד התורה, רמוז אף הוא בלולב. יש ללמוד את התורה מתוך התבטלות לה׳ נותן התורה, ולא מתוך תחושת גאוה וישות חלילה. לפיכך – כשם שבאתרוג שיש בו טעם וריח ־ תורה ומעשים טובים מה שנותן תפיסת מקום לישות וגאוה. על כך, מרומזת בשמו אזהרה: ״אתרוג״ ־ ראשי תיבות: ״אל תבאוני רגל גאוה״ (פנים יפות, פ׳ אמור). כך גם בלולב, – האזהרה מהגאוה רמוזה בכך שאין לוקחים את פרי התמר, כי אם את עליו, סמל לפשטות ולענוה הדרושה בדרך לקנין התורה כרצון ה'.  (פנימיות 35 – מקוצר ומעובד לפי קטע משיחת שמחת בית השואבה תשכ״ג)