א. איתא במסכת שבת (דף פי׳ח ע״ב): ״בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה, רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו. אמר להם, לקבל תורה בא. אמרו לפניו, חמודה גנוזה, שגנוזה וכר, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם, מה אנוש כי תזכרנו וגו', תנה הודך על השמים. אמר לו הקב״ה למשה, החזיר להן תשובה וכו'. אמר לפניו, רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה, אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אמר להם, למצרים ירדתם, לפרעה השתעבדתם, תורה למה תהא לכם. שוב מה כתיב בה, לא יהיה לך אלקים אחרים. בין עמים אתם שתיין שעובדין עבודה זרה. כלום אתם עושים מלאכה וכו', משא ומתן יש ביניכם וכו', אב ואם יש לכם וכר, קנאה יש ביניכם וכו', יצר הרע יש ביניכם וכו'. מיד הודו לו להקב״ה וכו'״.
ומובא בספרים, כי טענתם של המלאכים התבססה על דין ״בר מצרא״. שכן ־ על יסוד הכתוב (דברים ר יייח) ״ועשית הישר והטוב בעיני ה,״ – הדין הוא (ב״מ דף ק״ח ע״א), כי במקרה שבו אדם מוכר את שדהו לאחר בעוד ששכנו שמיצרי שדהו גובלים בשלו מעונין בה, ראוי לו ללוקח .האחר למשוך את ידיו מן השדה ולאפשר לשכנו של המוכר לרוכשה, משוס שטובה היא לו ששדותיו תהיינה סמוכות זו לזו.
ואם כך טענו המלאכים, מאחר שהתורה גנוזה בעליונים, הרי שיש להם דין קדימה לקבלתה משום ״בר מצרא״, אשר על כן – ״תנה הודך על השמים״.
ב. והנה, כתשובה לטענתם של המלאכים, מצינו כמה וכמה ביאורים.
א. דין ״בר מצרא״ אמור אך ורק בקרקע ולא במטלטלין(עיטור חלק א׳ אות מי מכירת קרקעות), ואילו התורה אינה קרקע.
ב. דין זה נוהג רק במכר ולא במתנה (ב׳׳מ דף ק״ח ע״ב, חושן משפט סימן קע״ה סעיף נ״ד), ואילו התורה נתנה במתנה.
ג. דין זה אינו נוהג בקרובים בכלל (על פי גירסת הבה״ג בב״מ שם), ובבנים בפרט (שיטה מקובצת שם, בשם תשובות הרי״ף). והרי ישראל הנם קרובים לקב״ה, כנאמר (דברים די, זי), ״מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו״, ואף נקראו ״בנים למקום״ (אבות גי, י״ד).
ד. משה רבנו מכונה בתורה ״איש האלקים״. ועל כך נאמר במדרש (דברים רבה י״א, די): ״מחציו ולמטה איש, מחציו ולמעלה האלקים״. נמצא איפוא, שגם משה רבנו הנו בבחינת ״בר מצרא״ לתורה. ולא רק משה, אלא אף כל ישראל. שהרי נשמותיהם של ישראל ״גזורות מתחת כסא הכבוד״ (זוהר חלק ג׳ כ״ט, עמוד בי).
ה. על הפסוק (יתרו י״ח, י״ג) ״ויעמוד העם על משה מן הבקר עד הערב״, אומרים חז״ל (שבת דף י׳ ע״א): ״וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום, תורתו מתי נעשית. אלא לומר לך, כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף לקב״ה במעשה בראשית. כתיב הכא מן הבקר עד הערב, וכתיב התם ויהי ערב ויהי בקר יום אחד״.
ולא רק משה, אלא כל ישראל היו שותפיו של הקב״ה, עוד בטרם מתן תורה. שהרי כבר במרה הצטוו ישראל על השבת. ואמרו חז״ל (שבת דף קי״ט ע״ב): ״כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף לקב״ה במעשה בראשית. שנאמר, ויכולו. אל תיקרי ויכולו, אלא ויכלו (הקב״ה, וזה שמספר בשבחו. רש״י)״
והרי הדין הוא (חושן משפט סימן קע״ה סעיף מ״ט), כי במדה ולוקח הקרקע הוא שותפו של המוכר, לא חל עליו דין ״בר מצרא״.
אלא שלכאורה, על פי כל הביאורים האמורים – ללא יוצא מן הכלל – נמצא, כי ״העיקר חסר מן הספר״. שהרי אף לא אחד מהם מוזכר בתשובתו של משה רבינו למלאכים.
ואדרבה. לא זו בלבד שהם אינם נזכרים בתשובתו של משה רבינו, אלא ששלושת הביאורים האחרונים מביעים את ההיפך הגמור ממנה. שכן, בעוד שבתשובתו של משה רבינו מודגשת גשמיותם של ישראל ביחס למלאכים (אב ואם, משא ומתן, קנאה, יצר הרע וכוי), הרי ששלושת הביאורים הללו מדגישים בדיוק את ההיפך – שייכות לשמים, קירבה לקדוש ברוך הוא ושותפות אתו.
ומלבד זאת, שני הביאורים הראשונים אינם מובנים בלאו הכי. שהרי –
א. הטעם לכך שדין ״בר מצרא״ אינו נוהג במכר מטלטלין, הוא, משום ששכנו של המוכר יכול לרכוש מטלטלין במקום אחר ולהביאם למקומו. אולם המלאכים הלא אינם יכולים להשיג את התורה לאחר שניתנה לישראל, שהרי ״לא בשמים היא״(ב״מ דף נ״ט ע״ב).
ב. איתא במדרש (שמות רבה לי׳ג, אי), ״אמר הקב״ה לישראל, מכרתי לכם תורתי וכר״. ובמסכת ברכות (דף ה׳ ע״א) אמרו חז׳יל: ״בא וראה שלא כמדת הקב״ה מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, אדם מוכר חפץ לחבירו, מוכר עצב ולוקח שמח. אבל הקב״ה אינו כן וכוי. שנאמר (משלי די), כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו״. ומכיון שהתורה היא גם בבחינת מכר, הרי שנוהג בה דין ״בר מצרא״.
ד. והנה, ידועים דברי חז׳יל במדרש(תנחומא נשא ט׳יז), ״נתאווה לו הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים״. ומבואר על כך בחסידות, כי כשם שדירה – להבדיל מלבוש – היא מקום שבו נמצא האדם כולו, ולא רק חלק ממנו, כך, נתאווה לו הקב״ה, כי עצמותו יתברך – ולא רק הארה או דרגה אלוקית מסויימת – תדור בעולם הזה התחתון.
וכוונה זו מתבצעת על ידי התורה דוקא, שזוהי תכליתה. וכמו שאמרו חז״ל במדרש (ויקרא רבה, ל׳ י״ג), שהקב״ה מבטיח כי על ידי קיום מצוות התורה ״אותי אתם לוקחים״, כלומר, את עצמותו יתברך.
ועל פי זה סרה טענת המלאכים. שכן,
הדין הוא (חושן משפט סימן קע״ה סעיף כ״ו) שאם שכנו של המוכר – ששדהו גובלת בזו הנמכרת – מעונין בקרקע למטרת זריעה ואילו הלוקח האחר מעונין בה לשם בנין בית, יש להעדיף את הלוקח האחר משום ש״ישוב עדיף, ולית בה משום דינא דבר מצרא״ (ב״מ דף ק׳׳ח ע״א).
ונמצא, דמכיון שתכליתה של התורה ״לעשות לו דירה (בית) בתחתונים״, הרי ש״ישוב עדיף״, וישראל קודמים למלאכים. וזהו שהשיב להם משה רבינו, ״כלום אתם עושים מלאכה וכר, משא ומתן יש ביניכם וכוי״. שכן, תכליתה של התורה ״לעשות לו דירה״, ו״בתחתונים״ דוקא.
(מעובד ומלוקט ע׳׳י הרב משה חפר מלקוטי שיחות חלק י״ח שיחה לחג השבועות א)
(פנימיות 31)