כתב הרמב״ם בסהמ"צ (עשה עג): "שציוונו להתודות על העונות והחטאים שחטאנו לפני הא-ל ולאמר אותם עם התשובה זה הוידוי כו׳."
וידועה השאלה: .מדוע מנה הרמב"ם במנין המצוות את הוידוי בלבד, ולא את מצוות התשובה
ומצינו בזה ג׳ ביאורים:
א. שיטת המנ"ח (מצוה שסד) "דתשובה אינה מצוה… מ"ע זו (דוידוי) הוי כהרבה מצות מהתרי"ג… שאינה מצוה לעשות או שלא לעשות, רק העשיה על תואר כך וכך נחשב מצוה, כמו גירושין וטוען ונטען..דדיני המצוה אם יעשה כך יהיה כך הוי מצוה, ה"נ דהתורה אמרה אם יעשה תשובה יהיה על תואר כך להתודות כו׳ ובכך תשובתו מקובלת… אבל אינו מבטל שום מצוה אם אינו עושה תשובה… כי זה אינו מצוה כלל רק כמו גירושין והדומה, שהתורה כתבה דיני המצוה אם ירצה שעונו יכופר יעשה תשובה על תואר כך וכך".
ומדייק גם מלשון הרמב"ם בריש הל' תשובה שכ' – כל מצוות שבתורה כו'. כשיעשה תשובה וישוב מחטאו וכו' ולא כתב מ"ע שיעשה תשובה.
ב. מצוות התשובה הינה מהציוויים הכוללים התורה כולה, דהרי עיקר התשובה הוא כמ״ש הרמב״ם (הל׳ תשובה פ"ב ה"ב): "ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד". בבהירות רבה מופיעים הדברים באגרת התשובה לרבנו הזקן – " מצות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד… דהיינו שיגמור בליבו בלב שלם לבל ישוב עוד לכסלה כו' ". הרי, שאין התשובה אלא עניין כללי של קבלת המצוות, אך אין בה חידוש ו"מעשה מיוחד" משאר המצוות. וכלשונו הזהב של הרמב"ם: "לא ציוה לעשות דבר זולת מה שידענו", ולכך לא מנאה במניין המצוות. אולם הוידוי הוא "מעשה מיוחד" (ש"צריך להתוודות בשפתיו"), שאינו נכלל בשאר מצוות התורה.
ג. בקרית־ספר (למבי"ט על הרמב"ם, ריש הל' תשובה), מעתיק לשון הרמב"ם בכותרת להל׳ תשובה (שגם הן נכתבו, כידוע, על הרמב"ם) – "שישוב החוטא מחטאו לפני ה׳ ויתוודה", ומפרש: ״התשובה והוידוי מצוה אחד (אחת) היא, שאין וידוי בלי תשובה כי מי שמתודה ואינו גומר בליבו לשוב מחטאתו הוא כטובל ושרץ בידו (כמובא ברמב"ם הל' תשובה פ"ב) והוידוי הוא גמר התשובה". לאמור: תשובה ווידוי הינם שני חלקים של מצוה אחת – תשובה היא חלק המחשבה שבה, הגמירה בלב "שלא יעשהו עוד", ווידוי הוא חלק הדיבור ש"צריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בליבו" (רמב"ם). [אגב ברוח זו תובן היטב הדוגמא ל"מתוודה הדברים ולא גמר בלב לעזוב" הרי"ז דומה ל"טובל ושרץ בידו", ללמדנו – שכשם ש"הטובל ושרץ בידו" אין כאן עניין צדדי שבגינו אין הטבילה מועלת (כמו חציצה, מחוסר זמן וכיו"ב), אלא זה היפך עניין הטבילה. דכאשר האדם נאחז בטומאה, א"א שבאותה שעה יהיה אצלו ההיפך שלה (טבילה) – עזיבת החטא. כן הדין בנוגע ל"המתודה בדברים ולא גמר בליבו לעזוב" – שהתשובה והוידוי מוכרחים להיות שלובי-זרוע, מכיוון שהם מעשה אחד של טהרה מטומאת החטא],
נמצא א"כ שמצות הוידוי כוללת בתוכה החובה לשוב, ולכך, אף שעיקר המצוות היא התשובה (גמירת הלב לעזוב), מ"מ דרכו של הרמב"ם למנות את חלק הדיבור (או המעשה) שבמצוה ולא את חלק המחשבה שבה. [ובדוגמת מצוות התפילה שמורכבת משני חלקים, עבודה שבלב ("זו תפילה") ודיבור התפילה. ואע"פ שעיקר התפילה הוא המחשבה וכוונת הלב (רמב"ם הל' תפילה פ"ד הט"ו, וראה חידושי הגר"ח על הרמב"ם שם), מ"מ נחשבת התפילה כמצוה שבדיבור].
ויש להקשות על שניים מתוך ג' הביאורים הנ"ל: דהנה על שיטת המנ"ח שלהרמב"ם אין חובה לעשות תשובה ־ קשה, שהרי בכותרת להל' תשובה מפורש (כנ"ל) "מ"ע אחת והיא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה", הרי שגם להרמב"ם יש מצוה לשוב מחטאו. וכן נקט רבינו הזקן באגה"ת (הנ"ל) " מצוות התשובה מן התורה וכו' " (וקאי שם כשיטת הרמב"ם). גם הביאור הב' הנ"ל – שתשובה היא מן ה"מעשים הכוללים" שאין בהם ״מעשה מיוחד״ – דחוק לכאורה, כי בתשובה לא מספיק עזיבת החטא (קבלה על העתיד), אלא יש צורך בחרטה על העבר, וכל' הרמב״ם – וכן יתנחם על שעבר, הרי שיש כאן "מעשה מיוחד" שאין יודעים אותו ממצוות אחרות?
ולכך נראה ביאור הג' הנ"ל – שבמניין המצוות נמנה רק חלק הדיבור שבה – הוידוי, ולא התשובה שהיא העניין בלב.
ברם, מכיון שג' הביאורים הללו הינם סברות בתורה, הרי שחלים עליהם דברי חז״ל "אלו ואלו דברי אלוקים חיים". וכידוע, שכל דיעה בתורה (גם זו הנדחית), יש לה מקום ברוחניות המצוה ובעבודת ה׳. מן הכרח לומר שאף בנדו״ד, ג' השיטות הנ"ל בענין התשובה: א) תשובה אינה מצוה (שיטת המנ״ח) ב) היא מן הציווים הכוללים. ג) היא מצוה פרטית ככל המצוות (קרית ספר), יש להם מקום בתוכנה הרוחני של המצוה,
ובהקדים:
חז"ל לימדונו שרמ״ח מ״ע ושס״ה מל״ת, הם כנגד רמ"ח איברים ושס״ה גידים (מכות כג ע"ב, זהר ח"א) ונודע, דכשם שגוף האדם מתחלק לרמ״ח איברים ושס״ה גידים כך יש כנגדם "תרי״ג מיני כוחות וחיות" בנשמה. וכאשר האדם הוא שלם בשמירת תרי"ג מצוות אזי הוא ״תמים ושלם בכל אברי הנפש… משא״כ אם חסר מצוה אחת או פגם בה הרי נעשה מחוסר איבר" (לקו"ת ניצבים). וכוחה של התשובה ש"היא במדריגה עליונה יותר מכל המצוות", ולכן ביכולתה "למלאות הפגם והחיסרון" שנעשה באברי (וחיות) הנשמה, לפי שע"י התשובה מעומקא דליבא מגיעים לעצם הנפש ש״גם בשעת החטא היתה באמנה אתו״ והוא מקור החיות לאברי הנשמה.
לאור האמור יבוארו ג׳ השיטות ועל ראשון ראשון: טעם השיטה שמצוות התשובה היא מהציווים הכוללים ואינה נמנית במניין המצוות, לפי שבמניין המצוות נמנו רק מצות שהן כנגד אברים פרטיים של הנשמה ולא ציווים הכוללים כל המצוות כולן כמצות התשובה ש"היא במדריגה עליונה יותר מכל המצוות״, אמנם, וידוי דברים שהוא בפה בלבד (וממילא אינו למעלה מהמצוות) – אכן נמנה במניין המצוות.
ביסוד דברים אלו תבואר גם שיטת המנ״ח שתשובה אינה מצוה כלל: כאמור, הכח שבתשובה למלאות הפגם והחסרון באברי הנפש, הוא לפי שהיא מגעת בעצם הנפש – ומאליו מובן שעניינים הבאים מעצם הנפש תלויים אך ורק בבחירת האדם, מכיון שאדם העושה דבר מפני ההכרח, אין פנימיות נפשו בעשיה זאת, והיא רק עשיה חיצונית, הוי אומר: ככל שההכרח החיצוני מתמעט – ישנה עשיה פנימית יותר. ועניין הבא מעצם הנפש ממש, הוא מפני שבא אך ורק מבחירת האדם. מכלל זה נשמע, שתשובה שלימה ואמיתית הבאה מעצם הנפש (שכאמור, רק משם נמשכת חיות חדשה למלאות הפגם), היא זו הבאה מבחירתו החופשית של האדם ולא מחמת הציווי כלל.
אולם שיטת הרמב"ם (ואדה"ז) להלכה היא, שתשובה היא מצוה – ויותר מכך – מצוה פרטית שנמנית במניין המצוות (שהיא חלק ממצות הוידוי, אלא שזו במחשבה וזו בדיבור). ביאורם של דברים:
מבואר בכו״כ מקומות בפי׳ לשון חז"ל – "תשובה ומעשים טובים" – שע"י התשובה נעשים מעשי האדם ״מעשים טובים ומאירים״, כי התשובה מכניסה חיות בקיום התומ״צ. ואין זה דבר נוסף בענין התשובה, אלא זוהי תכליתה ומטרתה – להביא את האדם לתוספת חיות בעבודתו את קונו בקיום התומ״צ.
ונפלאים הדברים כפי שהם מבוארים במשנת החסידות ("המשך" תער״ב פרק שא-שב): תכונת התשובה שיכולה להביא את האדם לידי רצון "לברוח" מעולם הזה (שרובו ככולו רע והרשעים גוברים בו, תניא פ״ז). אחרי שהאדם נכשל בהרע שבעולם ומרגיש את פחיתותו, הרי בעשיית התשובה מתעורר בו רצון לברוח מן העולם שהוא מוות ורע ולשוב אל ה' כפשוטו, "והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה", וכמסופר בגמ' (ע"ז יז, א), על תשובת ר' אלעזר בן דורדייא, ש"הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו" – שהתחרט כ"כ על מעשי הרע שלו, ונתעוררה בו תשוקה להפרד מהרע שבעוה"ז, עד ש"יצתה נשמתו".
ולכן הדגישו חז״ל שתשובה צ״ל באופן שמכניסה "אור וחיות" במעשים טובים, ולא כתשובה ר"א בן דורדייא, שהיתה הוראת שעה, כי אין עניינה של התשובה להביא את האדם לידי יציאת נשמתו מן העולם. אלא, אדרבה – עניינה לעורר באדם תשוקה להוסיף בתורה ומעשים טובים – בהיותו נשמה בגוף.
וזהו, איפוא, הטעם הפנימי לכך שהתשובה שבלב היא מצוה פרטית: כי בזה בא לידי ביטוי, שעל אף שגדרה ועצם עניינה הוא למעלה מכל המצוות (ולמעלה מכל ציווי, כנ״ל), מ״מ אין עניינה להשאר "למעלה" ממצוות פרטיות – אדרבה – התלהבות התשובה צריכה להביא את האדם לידי תוספת חיות בקיום מצוות פרטיות (ועי"ז – לתקן הפגם שבאברי הנפש), ״תשובה ומעשים טובים״ דווקא.
זוהי, אם כן ־ משמעותה הפנימית של התשובה.
(מקוצר ומעובד לפי הליקוט דפ׳ נשא תש״נ – פנימיות 12)