א.
איתא במסכת סוכה (דף כז ע׳׳ב): ״תניא,רבי אליעזר אומר, כשם שאין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חברו, דכתיב. ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים, כפות תמרים, כך אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חברו. דכתיב, חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים. משלך. וחכמים אומרים, אף על פי שאמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון בלולבו של חברו, אבל יוצא ידי חובתו בסוכתו של חברו. דכתיב, כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, מלמד, שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת. ורבנן, האי לך מאי דרשי ביה. מיבעי ליה למעוטי גזולה, אבל שאולה כתיב כל אזרח׳׳.
ונפסקה ההלכה כחכמים, ד"אף על פי שאמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון בלולבו של חברו. אבל יוצא ידי חובתו בסוכתו של חברו" (רמב״ם פ״ח הל׳ לולב ה״י, פ׳׳ה הל׳ סוכה הכ׳׳ה, טור שו״ע או"ח סי׳ תרמ״ט ס׳׳ב, סי׳ תרנ״ח ס׳׳ג).
ב.
והנה, טעמם של חכמים ניתן להתפרש בשני אופנים: א. שהפסוק "כל האזרח" "לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא״. כלומר. שאין זה ריבוי יוצא מן הכלל הבא להכשיר סוכה שאולה אף שאינה ״משלך, אבל גילוי המלמד על כל סוכה שהיא, שאינה צריכה להיות ״משלך דוקא. ומכיון שכך, הרי שבהכרח לומר, כי הפסוק ״תעשה לך" הממעט סוכה שאינה ״משלך", אינו גילוי המלמד על הכלל כולו. אלא מיעוט המלמד על עצמו בלבד – ״למעוטי גזולה״.
ב. שהפסוק ״תעשה לך״ ״לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא״ – למעט כל סוכה שאינה ״משלך, ולאו רק גזולה בלבד. ואילו הפסוק ״כל האזרח״ הוא ריבוי מיוחד המלמד על סוכה שאולה (לא שהיא כשרה למרות שאינה ״משלך, אלא) שאף היא נחשבת ל״משלך״.
וכך נוקט רבינו הזקן ב״אורח חיים״ סימן תרל״ז סעיף ג', וז״ל: ״אף על פי שאמרה תורה חג הסוכות תעשה לך, לך "משלך". כלומר, שתהא הסוכה שלך ולא של חברך, אף על פי כן יוצא אדם ידי חובתו בסוכה שאולה. דכיון שנכנס לה ברשות, הרי היא כשלו (ומקורו מן הלבוש שם סעיף ב׳).
ובשני האופנים הללו, נחלקו רש״י והתוספות במסכת סוכה. דהנה מצינו שנחלקו רש״י והתוספות שם (דף כז,ב), כיצד למדים חכמים מן הפסוק "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" שסוכה שאולה כשרה.
דלדעת רש״י הלימוד הוא ממשמעותו הפרטית של הפסוק. שכן, מפסוק זה משמע ־ ״סוכה אחת לכל ישראל. שישבו בה בזה אחר זה. ואי אפשר שיהא לכולו. דלא מטי שוה פרוטה לכל חד, אלא על ידי שאלה״.
אולם התוספות שם הקשו על כך. כי עדיין ניתן למצוא ״סוכה אחת לכל ישראל" גם על ידי שותפות, שבה ״מטי שוה פרוטה לכל חד", ואין כל הכרח לפרש את הפסוק בסוכה שאולה דוקא, ולהכשירה. ומשום כך סוברים התוספות, כי הלימוד הוא מן המשמעות הכללית של "סוכה אחת לכל ישראל". שכן, אילו היתה כוונת הפסוק ״תעשה לך" למעט כל סוכה שאינה ״משלך“. הרי שלא היינו יכולים למצוא ״סוכה אחת לכל ישראל" בכל צורה שהיא. אם בשותפות ואם בשאלה, משום שכל אלה אינם ״משלך". ומכיון שהפסוק ״כל האזרח״ מלמד ״שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת״, הרי שבהכרח אין צורך בסוכה ״משלך" דוקא. וסוכת השותפים וסוכה שאולה כשרות הן (שו"ת הריב״ש סי׳ שמ״ז, בביאור דברי התוספות).
וטעם מחלוקתם נעוץ בשני האופנים הנ״ל בביאור דעתם של חכמים.
דהתוספות סוברים כהאופן הראשון. שהפסוק ״כל האזרח״ הוא גילוי המלמד על כל סוכה שהיא שאינה צריכה להיות ״משלך" דוקא (ואילו הפסוק ״תעשה לך" ממעט גזולה בלבד). וממילא סוכה שאולה (ושל שותפים) שאינה ״משלך". כשרה. וכן כתבו התוספות במסכת גיטין (נ"ה,א בד״ה מאי טעמא): ״ובסוכה לא בעינן משלכם״.
ואילו רש״י סובר כהאופן השני, ש(הפסוק ״תעשה לך ממעט כל סוכה שאינה ״משלך", ואף סוכת השותפים בכלל, ואילו) הפסוק ״כל האזרח מרבה שאולה בלבד.
וכן מצינו שם בפרק קמא (דף ט,א) פלוגתא נוספת בין רש״י לתוספות, שאף היא נובעת משיטותיהם הנ״ל. דבגמרא שם איתא, שהפסוק ״תעשה לך" – ״מיבעיא ליה למעוטי גזולה״. עיי״ש בתוד״ה ההוא וברש״י ד"ה למיעוטי גזילה.
ג.
והנה, על פי האופן השני הנ״ל קשה, מדוע סוכה שאולה כשרה, בעוד שלולב שאול פסול. שכן, בשלמא לפי האופן הראשון, הרי שלגבי סוכה ישנו פסוק (״כל האזרח׳׳) המרבה בל סוכה (ואף שאולה בכלל) למרות שאינה ״משלך". ואילו לגבי לולב לא קיים ריבוי שכזה. אולם לפי האופן השני. שפסוק זה (אינו מרבה סוכה שאינה ״משלך", אלא) מלמד ששאלה נחשבת ל׳משלך". הרי שלא מובן, מדוע לולב שאול אינו כשר מטעם זה שהוא נחשב ל"משלכם״? (ראה אבני מילואים סי׳ כ״ח ס״ק כ״ג ד"ה אמנם, מקור חיים סימן תמ״ח ס״ק ט׳ בענין זה).
וביותר יוקשה, דהנה רבינו הזקן כתב שם (בסעיף י״א), וז״ל: ״אף על פי שבדיעבד יוצא בסוכה גזולה העומדת בקרקע וכו׳, מכל מקום לכתחילה אין לישב בסוכה העומדת בקרקע של חברו, מפני שאינה נקראת שלו ממש וכר. ואינה דומה לשאלה ממש שהשאילה לו מדעתו, והרי היא "כשלו ממש".
כלומר. שהסיבה לכך שסוכה שאולה כשרה, אינה משום שהפסוק ״כל האזרח״ מלמד שגדר ״משלך ממעט רק סוכה שאינה של חבירו, אלא משום שמפסוק זה למדים ששאלה נחשבת ל׳שלו ממש״. וקשה איפוא, מדוע לולב שאול אינו נחשב ל"שלו ממש״.
ויש לומר, דזה שמצינו בסוכה (אף דבעינן "משלך") ששאלה נחשבת ל"שלו ממש". אין זה דין כללי בכל שאלה, אלא דין פרטי בשאלה בסוכה, הנובע מחמת גדרה של מצות סוכה.
דהנה. אף שבין סוכה ובין לולב בעינן ״שלך", מכל מקום, לא הרי זה כהרי זה. דהא דבעינן ״משלכם״ בלולב, זהו רק תנאי בקיום המצוה. שלו, גדר המצוה הוא נטילה. ואילו בסוכה שגדרה הוא ״תשבו כעין תדורו״, הרי שדין ״משלך נובע מגדר המצוה. דבעינן שידור בה כב״שלו ממש״. כבדירת הקבע שלו.
ומכיון שכך. נמצא, כשאדם משאיל את סוכתו לחברו על מנת שיקיים בה מצות ישיבה בסוכה שגדרה הוא ״תשבו כעין תדורו". הרי שאדעתא דהכי השאילו שידור בה כבדירת הקבע שלו. כ״שלו ממש״. מה שאין כן בלולב, שדין ״משלכם״ אינו קשור לגדר קיום המצוה והוא רק תנאי בה, הרי שכשאדם משאיל את לולבו לחברו על מנת שיקיים בו מצות נטילת לולב, אין כוונת ההשאלה כוללת ־ שיהא הלולב ״שלך" – של השואל.
[מקוצר ומעובד לפי ׳׳חידושים וביאורים בש׳׳ס״ ע״י הרב משה חפר]
(פנימיות 24)