א.
איתא ברמב״ם (הל׳ מלכים פ״ו הל׳ י׳):
״כל המשבר כלים וקורע בגדים והורס בנין וכו׳ דרך השחתה, עובר בבל תשחית״.
והנה אמרו חז״ל (שמו״ר פרק ל׳, ט׳. ירושלמי ר״ה פרק א׳ הל׳ ג׳.) על הפסוק ״מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל", שהקב״ה עצמו מקיים כביכול את המצוות שאותן ציוה לישראל.
ועל פי זה תמוה, כיצד הניח הקב״ה – ואף שלח, ככתוב: ״הנני שולח ולקחתי וכו׳ ועל נבוכדנאצר מלך בבל עבדי וכו' – להרוס את ביהמ״ק, בעוד שלישראל אסור הדבר משום ״בל תשחית״ ?
ויתירה מכך. שכן, כשהמדובר הוא בביהמ״ק, הרי שמלבד האיסור של ״בל תשחית״ החל על הריסת כל מבנה שהוא, נוסף גם האיסור המיוחד של ״לא תעשון כן לה׳ אלוקיכם״ (דברים י״ב, ד׳). וכדאיתא ברמב״ם פ״א מהל׳ בית הבחירה הל׳ י״ז) ־ ״הנותץ אבן אחת מן המזבח, או מכל ההיכל, או מבין האולם ולמזבח דדך השחתה, לוקה. שנאמר, ונתצתם את מזבחותם וגו׳, לא תעשון כן לה׳ אלוקיכם״.
ואין לומר שהדבר נעשה משום שישראל אינם ראויים לבית מקדש. דאי משום הכי, היה יכול הקב״ה לגונזו כשם שגנז את המשכן (סוטה ט׳ סוף ע״א) – וכשם שגנז את שעריו (איכה ב׳, ט׳) וחלק מכליו של ביהמ״ק גופא (יומא נ״ב, ב׳) – ואין צורך להחריבו דוקא.
ב.
והנה אמרו חז"ל (איכה רבה ב׳, י״ג) על הפסוק ״כלה ה׳ את חמתו״ (איכה שם, ט׳) ־ ״שפך חמתו על העצים והאבנים ולא שפך חמתו על ישראל".
ועל פי זה היה לכאורה מקום ליישב, דמשום כך אין בהריסת ביהמ״ק משום איסור ״בל תשחית״. שכן, איסור זה אינו אלא ״כשעושה דרך השחתה וקלקול. אבל על מנת לתקן מותר לקלקל, אם אי אפשר לתקן אלא ע״י קלקול זה״ (שו״ע הרב הל׳ שמירת גוף ונפש סעיף ט״ו). ואם כן, כיון שע״י חורבן ביהמ״ק ״כלה ה׳ את חמתו״, הרי שיש בכך משום תיקון.
וכשם שמצינו בדיני שבת, שאם ״קרע בגדים או שרפן, או שבר כלים דרך השחתה, הרי זה פטור״ (רמב״ם הל׳ שבת פרק א׳ הל׳ י״ז). ובכל זאת – ״הקורע בחמתו וכו׳ חייב. מפני שמיישב דעתו בדבר זה, וינוח יצרו. והואיל וחמתו שוככה בדבר, הרי הוא כמתקן, וחייב״ (רמב״ם שם פרק י׳ הל׳ י׳).
ובפרט שע״י ש״שפך חמתו על העצים והאבנים״, "לא שפך חמתו על ישראל". ונמצא, שכלפי ישראל – לא זו בלבד שיש בקלקול זה משום תיקון, אלא שקלקול זה על מנת לתקן הוא, שהרי ״אי אפשר לתקן אלא ע״י קלקול זה״. ואם כך, אין זו השחתה.
אלא שעדיין אין בכך תירוץ על השאלה, כיצד עבר הקב״ה לכאורה על איסור ״לא תעשון כן וכו״׳. שכן, אף שגם איסור זה חל על ״דרך השחתה״ בלבד (רמב״ם הל׳ בית הבחירה שם), ו״אם נותץ כדי לתקן ודאי שרי״ (כסף משנה שם), הרי שהדברים אמורים רק כאשר התיקון נעשה בגוף הדבר שבו מתבצע הקלקול (שו״ת הצמח צדק או״ח סי׳ כ׳ אות ג׳). ואילו כאן התבצע הקלקול בביהמ׳׳ק, בעוד שהתיקון היה רק כלפי הקב״ה (ש״כלה חמתו״) וישראל (ש״שפך חמתו על העצים והאבנים״ ולא עליהם).
ג.
והנה איתא בילקוט ירמי׳ בתחילתו: ״עלה אריה במזל אריה, והחריב את אריאל, על מנת שיבוא אריה במזל אריה, ויבנה אריאל. עלה אריה – זה נבוכדנאצר. דכתיב (ירמי׳ ד׳, ז׳), עלה אריה מסבכו. במזל אריה – עד גלות ירושלים בחודש החמישי (שם א׳, ג׳). והחריב אריאל ־ הוי אריאל קרית חנה דוד (ישעי׳ כ״ט, א׳). יבוא אריה – זה הקב״ה, דכתיב בי׳, אריה שאג מי לא יירא (עמוס ג׳, ח׳). במזל אריה – והפכתי אבלם לששון (ירמי׳ ל׳א, י״ב). ויבנה אריאל ־ בונה ירושלים ה׳ נדחי ישראל יכנס (תהילים קמ״ז, ב׳)״.
ולכאורה, לשם מה השימוש החוזר ונשנה בלשון ״אריה״, בהקשר לחורבן, ואף בהקשר לבנין. הלא אפשר לומר את אותם דברים בפשטות ־ ״בא נבוכדנאצר בחודש החמישי והחריב את ביהמ״ק, על מנת שיבוא הקב״ה וכו״׳ ־ מבלי להשתמש בלשון זו שוב ושוב ?
אלא, שרצונו של הילקוט להשמיענו, כי מטרת חורבנו של ביהמ״ק היא – בנינו. ״עלה אריה והחריב את אריאל, על מנת שיבוא אריה ויבנה אריאל".
ומשום כך, חוזר ונשנה אותו ביטוי – ״אריה״ – הן בהקשר לחורבן, והן בהקשר לבנין. ללמדנו, כי ״עלה אריה והחריב״ ו״יבוא אריה ויבנה״ – אחד הם.
ומובן איפוא, שאין בנתיצתו של ביהמ״ק משום ״לא תעשון כן וכו׳״. שכן (גם כלפי ביהמ״ק עצמו), כל ענינו של החורבן וההרס גופא, הוא בנין, ו״ההיא נתיצה בנין מיקרי״ (לשון המרדכי במגילה פרק ד׳ סי׳ תתכ״ו).
ד.
ועל פי זה נמצא דבר נפלא. דבנינו של ביהמ״ק השלישי לא יתחיל רק לעתיד לבא, אלא שהוא התחיל כבר מיד לאחר חורבנו גופא.
ולא זו בלבד, אלא שזוהי כל תכליתו של החורבן. שכן, הקב״ה רצה לתקן את ביהמ״ק, שלא יהיה עוד ״בניינא דבר נש״ (זוהר חלק ג׳, רכ״א, א׳), אלא ״בניינא דקודשא ב״ה״ (שם) שהוא נצחי, ולכן החריבו. ואם כן, אין זה חורבן וסתירה, אלא בנין.
וזהו הביאור בסיפור המובא במדרש (איכה רבה פרק א׳, נ״א), כי בשעת חורבן הבית שמע ערבי את פרתו של ישראל צועקת, ואמר לו, כי עתה נחרב ביהמ״ק. ומיד לאחר מכן, כאשר צעקה פעם נוספת, אמר לו, כי "נולד מושיעם וגואלן של ישראל". דהיינו, לא רק שבד בבד עם החורבן החלה גם ההכנה והאפשרות לגאולה, אלא שמיד לאחר החורבן החלה הגאולה גופא ובנין ביהמ״ק. שכן, ״עלה אריה והחריב וכו״׳ ־ ״על מנת שיבוא אריה ויבנה״.
(פנימיות 23 – מקוצר ומעובד ע"י הרב משה חפר)