שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא

איתא בגמ׳ (יבמות סב,ב.): "שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא וכולן מתו בפרק אחד (בין פסח לעצרת) מפני שלא נהגו כבוד זה לזה״. ובל״ג בעומר ״פסקו למות״. (מאירי, יבמות שם, בשם הגאונים. טושו״ע או"ח סתצ״ג ס״ב.)

ולכאורה, תמוה הדבר ביותר:

א. דבר פשוט הוא, שכל תלמידים אלו – בריבוי גדול של כ״ד אלף – לא באו ונעשו תלמידיו ביום (בפרק) אחד, כי אם במשך כו״כ שנים, והיינו, כאשר התחיל רבי עקיבא ללמוד עם תלמידים ונתפרסמו שמו ותורתו בעולם, התחילו לנהור אליו תלמידיו, ובמשך הזמן הלך וגדל מספרם. מובן מאליו גם זה, שאופן הנהגתם של כל התלמידים לא נשתנה בבת אחת למצב של ״לא נהגו כבוד זה לזה״, כי אם שלב אחרי שלב, ועפי״ז – תמוה ביותר: מדוע נענשו כולם ב"פרק אחד", – הרי דוחק גדול לומר שדוקא בתקופה קצרה זו של "פרק אחד" (בין פסח לעצרת) נתמלאה סאתם של כל כ״ד אלף תלמידיו בבת אחת, ועד שנעשו כולם יחדיו ראויים לעונש מיתה?

ב. ענין נוסף, תמוה בכללות הדבר:

הרי רבם, רבי עקיבא, הוא התנא שהדגיש את גודל הפלאת המעלה של אהבת ישראל ־ ״ואהבת לרעך כמוך רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה״. וא״כ יפלא מאוד שדוקא תלמידיו ״לא נהגו כבוד זה לזה״, ־ היפך הענין דאהבת ישראל – שזו הוראה עיקרית ויסודית בתורת רבם?

וביאור הענין:

אמרו חז׳׳ל שאין דיעותיהם של בני אדם שוות. וכמובן שכן הוא בנוגע לכ״ד אלף תלמידי רע״ק, שכל אחד מהם השיג את תורת רבו לפי דרכו ודעתו. ובשיקול הדעת שלו, ברור היה לו, שכדעתו כן הוא הפירוש האמיתי בדברי רע״ק. לפיכך, כאשר שמע שחברו לומד את דברי רבו באופן שונה – ובלתי נכון ־ לפי דעתו, הרי שלמרות שלא היה מצידו יחס של זלזול ח״ו, ואין צריך לומר שלא היה מבחינתו ענין של העדר האהבה ח״ו, אבל העדר הרגש של כבוד אמיתי הוא שהיה כאן. תלמידים אלו שזכו להגדרה ״תלמידי רע״ק״ – היו ברמה רוחנית כזו, שלא היה שייך מצידם, שיתנהגו באופן של כבוד הדדי רק כלפי חוץ בלבד, כי מכיון שכראויים לשמם היו ״אנשי אמת״ ו״תוכם כברם״ לא יכלו להתנהג באופן של ״אחד בפה ואחד בלב״. מאידך, דוקא משום הוראת רבם ש״ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה״ הרגיש כל אחד תחושת אחריות, להשתדל ולהשפיע על כל אחד ובמיוחד תלמידי רבו, שגם הם ישיגו את תורת רבם בדרך האמיתית לפי דעתו. ואדרבה, מכיון שזוהי ״מלחמתה של תורה״ שהובטחנו ש(אף ש״נעשו אויבים זה את זה״) – ״אינם זזים משם עד שנעשו אוהבים זה את זה״ (קידושין ל,ב) שנאמר: "ואת והב בסופה" (כא,יד).

מכל זאת עולה כי לא יתכן שרק משום כך יענשו בעונש מיתה רח״ל. ויש לומר שמשום כך רמזו חז״ל שיש כאן סיבה נוספת, ומשום כך נגרם עונש חמור זה. סיבה זו רמוזה בכך שדייקו חז״ל למסור לנו שכולן מתו ב"פרק אחד".

דהנה, איתא בירושלמי (סנהדרין פ״א ה״ב): "מעשה בעשרים וארבע קריות (קרונות. פני משה, שם) של בית רבי שנכנסו לעבר שנה בלוד ונכנסה בהן עין רע ומתו כולם בפרק אחד".

במאורע זה, הסיבה היחידה שנתפרשה היא – שמפני שנתאספו הרבה תלמידים, כ״ד קרונות, ש״קרון״ הוא גדול יותר מאשר ״עגלה״ סתם, לכן נכנסה בהם עין רעה. ב"זוהר" מבואר שהמספר כ״ד קשור עם מידת הדין, "כ״ד בתי דינין" (זח״ג (אד׳ר) קלו,ב. ועוד).

והנה גם כאן, בענין תלמידי רע"ק מצינו ש"מתו בפרק אחד", ושמספרם היה כ״ד אלף״.

ועפי״ז יש לומר:

סיבת מיתת תלמידי רע״ק ב"פרק אחד" היתה מפני שבפרק זה הגיע מספרם לכ״ד אלף, וכבסיפור הנ״ל שבירושלמי, זה גרם שתכנס בהם עין רעה, ע״ד שמצינו ש״השטן מקטרג בשעת הסכנה״ (ירושלמי שבת פ״ב ה״ו ועוד), שאז קטרג על ״שלא נהגו כבוד זה לזה״ ברמה הנדרשת מאלו שזכו להיות ״תלמידי רבי עקיבא״.

כלומר שזה ש״לא נהגו כבוד זה לזה״ באופן שהתבאר לעיל, אינו חטא גדול כ״כ שיענשו עבורו לבד בעונש מיתה, אלא שמפני שב״פרק״ זה נכנסה בהן עין רעה, נענשו גם על חטא קל זה.

ובכך נוכל להבין את הנהגת רשב״י – תלמידו המובהק של רע״ק, שהוא מהתלמידים שלאחר ל״ג בעומר. שלאחר היותו י״ג שנה במערה, שבתקופה ארוכה זו לא היתה בידו האפשרות להרביץ תורה ברבים, – לכאורה היה צריך לכל לראש, לאסוף תלמידים וללמדם תורה ובפרט ש״תורתו אומנותו״. והנה, במקום לנהוג כן, הרי שמיד בצאתו עסק לברר האם ״איכא מילתא דבעי לתיקוני׳ (שבת לג,ב) והשתדל לתקן מקום שהיה בו ספק טומאה שגרם צער לכהנים. ונפלא הדבר: מדובר כאן רק במספר כהנים בעיר טבריה, ואשר גם הם יכלו ללכת בדרך אחרת ולהקיף את המקום, אלא שנגרם להם צער בשל הטרחה. אולם כה גדולה מדת אהבת ישראל של רשב״י, עד שהשתדל לעסוק בעצמו בתיקון הדבר כדי לבטל צער מישראל.

וי״ל, שבזה נתכוון רשב״י, להמשיך את הכלל גדול של רבו הגדול בענין אהבת ישראל, שמסר עצמו בכל נפשו ומאודו על כך. בזה תיקן הוא את הנהגת תלמידי רע״ק הראשונים, ועוד, שבעבודתו ובתורתו הנחיל (דהרב הרי זה אב (ספרי ורש״י ואתחנן ו.ז ועוד) לכו״א מבנ״י את הכח להגיע לתכלית השלמות של "אהבת ישראל".

(פנימיות 21 , אייר ה'תשנ"ה -מקוצר ומעובד משיחת ל"ג בעומר,"לקו"ש", חל"ב)