אדמו"ר הזקן פוסק בסידורו שאין אומרים תחנון מר"ח סיון עד י״ב בו דהיינו ה׳ ימים אחר חג השבועות כי החג יש לו תשלומין כל שבעה. מקור דבריו הוא בגמ׳ חגיגה דף י״ז ע׳׳א, ושם הגמ׳ לומדת את הענין מהיקש של ״ובחג המצות ובחג השבועות״ וגו׳ מה חג המצות יש לו תשלומין כל שבעה כך חג השבועות יש לו תשלומין כל שבעה.
לכאורה היקש זה דרוש ביאור:
הרי התשלומין דפסח וסוכות הם ימי החג ובכמה פרטים דומים ליו״ט ונקראים חולו של מועד, משא״כ ימי התשלומין דשבועות שהם ימי חול גמור. (כן הקשה ב״שפת אמת״ לחגיגה יז,א. וראה גם שו״ת חת״ס ח״ז סכ״ח).
וביותר יוקשה: שמצאנו פלוגתא בגמ׳ חגיגה ד׳ב ע״א לגבי ימי התשלומין של החגים האם הם ״תשלומין לראשון״ ז״א שאם לא היה בר חיובא ביום הראשון אינו יכול להקריב קרבן בימים שלאח״ז, או שהם ״תשלומין זה לזה״ וא״כ גם אם הוא נהיה בר חיובא ביום השני ג״כ חייב בהבאת קרבן, ובתוס׳ שם מבואר שכל המחלוקת היא דווקא בפסח וסוכות שימי התשלומין הם חלק מהחג אבל בשבועות שהם ימי חול לכו״ע הם תשלומין לראשון, ולפי״ז למ״ד בפסח שהם ״תשלומין זה לזה״ יוצא שהתשלומין דשבועות יש להם גדר אחר לגמרי וא״כ לדעתו, יוקשה עוד יותר האיך אפשר לעשות ביניהם היקש?
וי״ל ביאור הענין: היקש הגמ׳ שגם בשבועות יש תשלומין אינו בנוגע לפרטי הענין של התשלומין אלא רק לכללות הענין שיש תשלומין בשבועות, ולאחר שאנו יודעים שיש תשלומין גם בשבועות אנו אומרים ״אוקי באתרא״ שבכל מקום ומקום התשלומין הם לפי ענינו ובהתאם לתוכנו המיוחד של אותו חג. ולכן גם להדיעה שבפסח וסוכות הם תשלומין זה לזה, הרי זה מפני שתוכנם של חגים אלו, שונה מהתוכן של חג השבועות, וכדלקמן.
והוכחה לדבר:
לשון חז״ל בנוגע לתשלומין ״יש לתשלומין כל שבעה״ ולכאורה לשון זה תמוה שכן היום הראשון איננו מהווה יום תשלומין והרי אז עיקר זמן החיוב של חובת החג. ובפרט לאחר שנפסק ״שכולן תשלומין לראשון״ ברור שעיקר החיוב הוא ביום הראשון. ולפי״ז תמוה לשון "תשלומין כל שבעה" בשעה שהתשלומין הם רק שישה ימים הבאים לאחר היום העיקרי ־ היום הראשון?
והביאור בזה:
הגדר של תשלומי החג שונה מכל שאר התשלומין שבתורה לדוגמא: פסח שני. עיקר החיוב של ״קרבן פסח״ הוא בי״ד ניסן, אלא שאם מפני סיבות מסוימות נבצר ממנו להקריב את הקרבן בי״ד ניסן, יש לו אפשרות להשלים בי״ד אייר אבל כמובן כל הענין הוא לא מלכתחילה. אולם בנוגע לתשלומי החג, נתנה זמן של שבעה ימים להקרבת הקרבן, ורק שבנוגע ל"גברא" יש עליו חיוב להקדים את קורבנותיו ליום הראשון וכפס״ד הרמב״ם (הל׳ חגיגה פ״א ה״ב) ״וכל המאחר הרי״ז מגונה ועליו נאמר ״נוגי ממועד אספתי״. אולם כל זה הוא חיסרון מצד הגברא בלבד. אבל מצד הקרבן אין חיסרון כיון שזה זמנו לכתחילה, (ואין זה סותר ״שכולם תשלומין לראשון׳׳ כיון שזה בנוגע לחלות החיוב שחל ביום הראשון ולכן מי שלא היה בר חיובא ביום א׳ אינן יכול להקריב בשאר הימים)
ועפ״יז יובן לשון חז״ל ״יש תשלומין כל שבעה״ לפי שאמרנו שזמן הקרבן הוא כל שבעה, ורק מצד זריזות הגברא יש חיוב להביא ביום הראשון. אז מצד הזריזות יש ענין להביאו בבוקרו של יום א׳ ואם מתמהמה להביא בבקר, אזי בהמשך היום זה ג״כ נקרא תשלומין. וא״כ מובן למה כל ה״שבעה ימים״ נקראים "תשלומין" היות שהם תשלומין לבוקרו של היום הראשון, ונמצא מוכח מכל הנ״ל שבחג השבועות שהתורה נתנה מלכתחילה זמן להקרבת הקרבן לשבעת ימים, והן כוללים גם יו״ט וגם ימי חול, הרי שלפי שאנו אומרים שהתשלומין הם לא בדיעבד, נמצא שתוכנו של חג השבועות (שהוא הגורם המחייב את הקרבנות) מתפרש על כל שבעת הימים כולל ג״כ את ימי החול . והסיבה לכך היא שהגדר של התשלומין בכל חג נובע מתוכנו, ותוכנו של חג השבועות מחייב שיתפרש גם על ימי חול.
והנה התוכן דחג השבועות שונה משאר החגים בכך שענינו ותוכנו הוא בחירת הקב״ה בישראל שזה הי׳ במתן תורה. וכדברי המג״א (סי׳ ס סק״ב) שבברכות קריאת שמע כשאומרים ״ובנו בחרת מכל עם ולשון״ צריך לכוון על מתן תורה משום שבחירת הקב״ה בעם ישראל היתה במ״ת, והרי ידוע שענין ה״בחירה״ הוא דוקא כשזה למעלה מטעם ודעת. שכן באם יש טעם או סיבה בבחירה אין זה בחירה אמיתית אלא מפני רצונו של הבוחר בנבחר מפני היותו נעלה מאחרים. ולכן מצד בחירת הקב״ה בעם ישראל אין חילוק בין יהודי ליהודי ובין דרגא לדרגא כיון שזה בחירה בעצם הענין מעל לכל סיבה. ונמצא שחג השבועות זמן מתן תורה, מבטא את בחירת הקב״ה בעם ישראל מעל לסיבה והגבלה. ולכן גם עבודת ישראל צריכה להיות באופן כזה של ״בלי גבול״, ומצד זה הקרבנות של חג השבועות זמנם מלכתחילה גם בחול. (ואדרבה בשבועות היתה עיקר ההקרבה בימות החול ועד שלדעת ב״ש אסור להקריב עולת ראי׳ ביו״ט עצמו ואדה״ז כותב בשולחנו בס׳ תצ״ד סי״ט) שהרבה מישראל בענין זה נהגו כב״ש).
משא״כ פסח וסוכות שענינם הוא פרטי ומיוחד להם, החג הוא בגלל סיבה מוגדרת כגון פסח – עניני יציאת מצרים, ולכן יש חיוב סיפור יציאת מצרים ואכילת מצות, וסוכות ענינו זכר לענני הכבוד ולכן העבודה אז מוגבלת במצוה פרטית ומצוה מיוחדת. משא״כ שבועות מצד היות תוכנו ענין כללי – ענין הבחירה, אין בו ג״כ מצוה מיוחדת וענין פרטי.
ועפי״ז נמצא: שההיקש בין חג הפסח לחג השבועות הי׳ רק בנוגע לכללות ענין התשלומין. דהיינו שלקרבן החג עם ענינו המיוחד לו יש תשלומין. ומכיון שענינו המיוחד של חג השבועות הוא – ה״בחירה״ שלמעלה מכל גבול, מורגש ב״זמן״ החג שהוא למעלה מהתחלקות הזמן, שהוא נעלה מההתחלקות של יו׳ט ויום חול, ש״שבעת הימים״ כוללים יחדיו יום יו"ט וימי חול כאחד.
(פנימיות 22, סיון ה'תשנ"ה- מקוצר ומעובד ע"פ לקו"ש יב סיון תשד׳ם חכ״ח ע' 76)