חג השבועות – תנה הודך על השמים -בר מצרא

בנוגע למתן תורה מסופר בגמרא (שבת פח: ואילך) ״בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה, רבש״ע מה לילוד אשה ביננו. א״ל לקבל תורה בא. אמרו לפניו, חמדה גנוזה שגנוזה כו׳ אתה מבקש ליתנה לבשר ודם. א״ל הקב״ה למשה החזיר להם תשובה וכו׳. אמר לפניו, רבש״ע תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה, אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. א״ל למצרים ירדתם, לפרעה השתעבדתם, תורה למה תהא לכם. שוב מה כתיב בה, לא יהי׳ לך אלקים אחרים, בין עמים אתם שרויין שעובדים ע״ז. (ועד״ז השיב מרע״ה למלאכים גבי שאר הדברות:) כלום אתם עושים מלאכה.. משא ומתן יש ביניכם.. אב ואם יש לכם.. קנאה יש ביניכם.. מיד הודו לו להקב״ה וכו״׳.

למדונו קדמונים שהיסוד ההלכתי לטענת המלאכים – ״תנה הודך על השמים״ – הוא מדין בר מצרא: הלכה פסוקה היא שהמוכר קרקע לרעהו יש ביד בן המצר – השכן הגובל לקרקע זו – לקחתה מן הלוקח, ודבר זה משום שנאמר: ״ועשית הישר והטוב בעיני ה״׳, ואמרו חכמים: ״הואיל והמצר אחד הוא – טוב וישר הוא שיקנה מקום זה בן המצר יותר מן הרחוק״. (רמב״ם הל׳ שכנים פי״ב ה״ה_; טושו״ע חו״מ סי׳ קע״ה ס״ו).

וזו היתה טענת המלאכים: כיון שהתורה גנוזה, ומקום המצאה ־ במרום, מן הדין הוא שתנתן להם מכח דינא דבר מצרא, ולפיכך – ״תנה הודך על השמים״. (בס׳ שתי ידות להרא׳ חזקוני מביא זאת בשם מדרש, ובספר שארית יעקב להר״י אלגזי מביא זאת בשם ״כת הקודמי׳ ז״ל״. וראה ב״פני דוד״ להחיד״א ־ פ׳ יתרו).

וכפירכא לטענתם הובאו בספרי ראשונים ואחרונים מספר תירוצים – ומהם:

א. דינא דבר מצרא חל רק בקרקע, אולם התורה לא חשיבא כקרקע.

ב. במכירה הוא דדיינינן דינא דבר מצרא, אך לא בתורה שניתנה במתנה.

ג.  ישראל קרובים הם להקב״ה – ״מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו״ – ויתירה מזו – ״בנים למקום״, ולגבי קרובים ובוודאי בנים לא חייל דינא דבר מצרא.

ד. על משה רבנו נאמר שהי׳ ״איש האלקים״. ובמדרש: ״מחציו ולמטה איש מחציו ולמעלה אלקים״. הרי שהי׳ בר-מצרא לתורה שבשמים.

ה. על הפסוק ״ויעמד העם על משה״ אמרו חז״ל: ש״הי׳ דן דין אמת לאמיתו (ו)כאילו נעשה שותף להקב״ה במעשה בראשית״. וכבר נפסקה ההלכה שבאם הלוקח שותף למוכר, לא חל עליו דינא דבר-מצרא.

[ובביאור ב׳ התי׳ האחרונים י״ל: אף שהתורה ניתנה (לא רק למשה, אלא גם) לבנ״י, ולכאורה בהם לא קיימים ב׳ התנאים הנ״ל ־ ״איש האלקים״ ושותף. ברם, איתא בזהר דנשמותיהן של בנ״י ״גזורות מתחת לכסא הכבוד״, ולכן יש להם דינא דבר מצרא. וכמו כן: בנ״י כבר נצטוו על שמירת שבת במרה (עוד לפני מתן תורה, סנהדרין נו:) וארז״ל: ״כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו וכו׳ נעשה שותף להקב״ה במעשה בראשית"].

ברם יש להקשות:

א.  עיקר חסר מן הספר, כיון ששום תירוץ לא מוזכר בתשובת מרע״ה למלאכים? ואדרבה בג׳ התירוצים האחרונים מובא לכאורה בהיפוך מתשובתו, דבהם מודגשת קרבתו של מרע״ה (וכל יהודי) להקב״ה, שייכותו לשמים ושותפותו למעשה בראשית. אולם לפי המובא בגמ׳, למדים אנו מתשובתו: שהתורה קשורה לירידה למצרים, גשמיותו של ה״לוקח״ עד ל״קנאה״, ״יצה״ר״ וכו׳.

ב.  הא דבמטלטלין לא דיינינן דינא דבר מצרא (תי׳ הא׳), הוא כיון שמטלטלין ניתן לקנות בכל מקום ולהעבירם לכל מקום. לא כן הדבר בתורה אשר לאחר שניתנה למטה בעולם, שוב ״לא בשמים היא״.

ג.  בין שאר הלשונות שנאמרו על התורה (כגון: ירושה, מתנה) מצינו את הלשון ״מכירה" – ״אמר הקב״ה לישראל מכרתי לכם תורתי וכו' (וכמבואר בחסידות אלו הן שלושה אופנים בשייכות התורה לישראל), וא״כ בגין זה יחול בה דינא דבר מצרא (ודלא כתי׳ הב׳).

ועפ״י תורת הסוד יש לבאר זאת באופן נפלא:

דהנה הדין הוא דאם הבר-מצרא רוצה את השדה לזרעה ואילו הלוקח – לבנין בית, נותנים השדה ללוקח משום ד״ישוב עדיף ולית בה משום דינא דבר-מצרא״. (רמב״ם הל׳ שכנים פי״ד ה״א. טוש״ע סי׳ קע״ה סכ״ו).

והנה, תכלית התורה היא דעל ידה נשלמת כוונת הבריאה – שנתאוה הקב״ה להיות לו ית' דירה בתחתונים (תנחומא נשא, טז ועוד). וכשם שבדירתו הפרטית של אדם מתגלה הוא בכל עצמותו, כך נתאוה הקב״ה שע״י התורה תתגלה ב״תחתונים״ ־ עולם הזה דוקא – עצמותו יתברך. ומכיון שתכלית התורה היא לעשות לו ית׳ דירה (בית) בתחתונים, מסתלקת טענת המלאכים, שכן נתינת התורה היא ל״בנין בית״…

ומשום הכי מדגיש משה רבינו בתשובתו ־ את העניינים השליליים והתחתונים שבעולם להורות שזהו המקום בו יש לעשות לו ית׳ דירה. ואדרבה, ע״י עבודת התחתונים נפעלת המשכת עצמותו ית׳ גם בעליונים, כהמשל ממנוף שמגביה את הבנין כולו ע״י שמניפו דווקא מהמקום הנמוך שבו… (ויש לעיין עוד במקור הדברים, שמבאר שם בעומק נפלא, ביאורים ערבים ומתוקים).

(פנימיות 9 – סיון ה'תשנ"ד)