איתא ברמב״ם (פ״ג מהלכות חנוכה ה"ב וג') "כשגברו ישראל על אויביהם ואבדום, בכ״ה בחודש כסלו היה, ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד, והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים, עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור. ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור, שיהיו שמונת ימים האלו שתחילתן כ״ה בכסלו, ימי שמחה והלל וכו'".
ויש לעיין דהנה הרמב״ם מגדיר את ימי חנוכה בכך שהם ימי שמחה והלל, ואילו בגמ׳ (שבת כ״א ב׳) אחר שסופר נס פך השמן, נאמר רק ש"לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה", ולא נזכר שימי החנוכה הינם גם ימי שמחה.
וביאור העניין, דהנה בחנוכה אירעו ב׳ ניסים: א'. נס הניצחון במלחמה של מעטים על רבים, חלשים על גיבורים, כפי שנזכר בתפילה ב״על הניסים״. ב'. נס פך השמן שלא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד, והדליקו בו שמונה ימים, כמסופר בגמ׳ הנ״ל.
מה עם הניצחון?
והנה הרבה תמהו (שערי אורה כ״ב א׳, סהמ״צ להצ״צ ריש מצות נר חנוכה) מדוע כשבאה הגמ' לתאר את עניין ״חנוכה״ לא הזכירה כלל את נס הניצחון במלחמה, שבגללו בלבד היה ראוי שיקבעו חכמים את חג החנוכה לדורות? (וראה פרי חדש או"ח ס' תר״ע).
וי״ל דמשום קושיא זו הכריח הרמב״ם דהגמ׳ הנ״ל לא באה לברר את כללות עניין חג החנוכה, ועסקה רק בקביעות חג החנוכה לימי הלל והודאה, ולפיכך הזכירה רק את נושא נס פך השמן. אבל באמת ישנו פן נוסף לימי חנוכה והוא שהינם גם ימי שמחה, וקבעום חכמים לכאלו, משום נס הניצחון במלחמה, כפי שנזכר בתפילה ב״ועל הניסים״ ובמדרשי חז״ל, ואין בזה משום סתירה לדברי הגמ'.
ואין להקשות מדוע קבעו חכמים את כל שמונת הימים לימי שמחה, אף שנס הניצחון במלחמה היה רק ביום כ״ה בכסלו, ובדרך כלל רק יום הניצחון במלחמה נקבע ליום שמחה, די״ל שלאחר שקבעו חכמים את כל שמונת הימים שתחילתן בכ״ה בכסלו – יום שגברו על אויביהם ואבדום, לימי הלל והודאה על נס פך השמן, המשיכו גם את תקנת ״ימי השמחה״ לכל אותם שמונת ימים.
משמעות השמחה
טעם הדבר שעל נס הניצחון במלחמה קבעו חכמים – לדעת הרמב״ם – שימי החנוכה יהיו ימי שמחה, ואילו על נס פך השמן קבעו חכמים שימי החנוכה יהיו ימי הלל והודאה, עולה ממשמעות ההגדרה של ימי שמחה:
שמחה ע״פ דברי חז״ל באה לידי ביטוי דוקא בדברים גשמיים, וכמאמר חז׳׳ל (פסחים ק״ט א׳) ״אין שמחה אלא בבשר, ואין שמחה אלא ביין״. ולפיכך על נס הניצחון במלחמה שהיה גם ישועה גשמית מידי היוונים, שפשטו ידם בממונם של ישראל ולחצום לחץ גדול, כפי שמתואר בתחילת דברי הרמב״ם (שם), יש להתקין שיהיו הימים הללו ימי שמחה, שגם היא שייכת לענייני הגוף, כנ״ל.
אך לזכר נס פך השמן שהיה ישועה השייכת לענייני רוחניות, שהיה באפשרותם להדליק את נר המערכה, קבעו חכמים את ימי החנוכה רק כימי הלל והודאה להקב״ה, שהיא עבודה רוחנית, עבודה שבלב.
ולפיכך לדעת הרמב״ם שקביעות ימי חנוכה הוא גם על נס הניצחון במלחמה – ישועה גשמית – הרי שימי חנוכה הינם גם ימי שמחה בגשמיות, ואותן סעודות שעושין גם בימי חנוכה, כתב המהרש״ל (יש״ש ב״ק פ״ז סל״ז) שהינם סעודות מצוה, שכן אין שמחה בלא בשר ובלא יין.
בעיקר ישועה רוחנית
משא״כ לדעת הטור (או"ח ס' תר"ע) שלמד את דברי הגמ' הנ״ל כפשוטם, שימי חנוכה הינם רק ימי הלל והודאה לזכר נס פך השמן (וראה בלבוש או"ח שם את טעמו), אותם סעודות שמרבים בהם בימי חנוכה, הינם סעודות הרשות בלבד, שכן בחנוכה היתה בעיקר ישועה רוחנית, ותקנו חכמים רק הלל והודאה – עבודה רוחנית – לזכר נס זה.
(מעובד לפי שיחת חג החנוכה ע"י הרב משה נפתלין – "פנימיות" 3 – כסלו נ"ד)