ג תמוז

ג' תמוז "אתחלתא דגאולה"

ג׳ תמוז הוא היום בו נשתחרר כ״ק מו״ח אדמו״ר (בשנת תרפ״ז-פרז״ת) מהמאסר בבית האסורים בלנינגרד (ה״שפאלערקע״), בתנאי שיסע מיד לגלות בעיר מקלטו קאסטראמא למשך שלש שנים. בשעתו עדיין לא נודע אם זהו דבר טוב וכיצד ישתלשל הדבר, אבל לאחר מכן ביום י״ב תמוז (שהוא גם יום הולדת בעל הגאולה בשנת תר״מ), קיבל שם הודעה שמשחררים אותו, ותעודת החופש תינתן לו למחרת, י״ג תמוז, ואז – כאשר השתחרר לגמרי – נתגלה, איך שג' תמוז היה ה״אתחלתא דגאולה״.

נשאלת השאלה: כיון שהגאולה בי״ב-י״ג תמוז, היתה נס מהקב״ה, – מדוע לא היה זה מלכתחילה נס בתכלית השלימות שהגאולה השלימה תבוא בבת אחת, ולא כפי שהיה בפועל, שזה השתלשל בשלבים: קודם לכל – התחלת הגאולה שהיא היציאה מבית האסורים – בג׳ תמוז (אבל ־ מגלים אותו לגלות), ורק לאחר כמה ימים שלימות הגאולה בי״ב תמוז?

ובודאי הסדר בזה – שהגאולה באה בשלבים – בהשגחה פרטית, יש בו טעם, ובפרט שזה קשור עם המאסר והגאולה דנשיא בישראל, וגאולה כללית לכל בנ״י (כפי שבעל הגאולה כותב: ״לא אותי בלבד גאל הקב״ה בי"ב תמוז כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצוה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה״). והנה ביום ג׳ תמוז – שנים רבות ודורות רבים לפני כן, היה נס נוסף: ביום זה אמר יהושע: ״שמש בגבעון דום״ ו״וידם השמש גו׳ עד יקום גוי אויביו״ (יהושע י׳ י"ב־י"ג).כיון שהכל הוא ב״השגחה פרטית״ (כתר שם טוב הוספות סקו״ט ואילך), ובכל שנה חוזרים על עצמם הענינים כפי שהיו בפעם הראשונה (״לב דוד״ להחיד״א, פכ״ט), צריכים לומר שבודאי ישנה שייכות בין שני הניסים שקרו בג׳ תמוז: ״שמש בגבעון דום״, והתחלת הגאולה של כ״ק מו״ח אדמו״ר – ויש לשאול גם בנוגע לנס זה: מדוע לא היה הנס באופן כזה, שבמקום לעצור את השמש (בנס) כדי שיוכל להלחם (בדרך הטבע) לאור היום, שיהיה נצחון ניסי בשלימות במלחמה מבלי שיצטרכו להגיע לעצירת השמש?

והביאור בזה: שלימות הכוונה ברוב הניסים היא, שהנס לא ישאר דבר שלגמרי למעלה מדרך הטבע אלא שהנס יתקשר ויחדור בטבע, לפרטיו.

ולכן הכוונה בנס ד״שמש בגבעון דום״ היתה – לא לצאת מדרכי הטבע לגמרי – אלא כברוב הענינים, שהנס סייע לנצחון המלחמה. אפילו במלחמה זו – שה׳ נלחם לישראל, היתה צריכה להיות ההתלבשות גם בדרך הטבע. ולכן לא היה זה נס ששלל לגמרי את המלחמה בדרך הטבע (ע״י יהושע), אלא נס שסייע למלחמה שלהם: ההכנה וההכשרה לניצחון היה ע״י הנס ד״שמש בגבעון דום״, אבל זה עצמו לא פעל את הניצחון. לאחרי שהאיר אור היום הטבעי (דאור השמש) היו צריכים יהושע ובנ״י לרדוף ולהלחם עם האויבים בדרך הטבע.

ועד״ז אולי י״ל גם ההסברה בנס דג׳ תמוז (בשנת תרפ״ז): ביחד עם זה שהנס דג׳ תמוז היה נס שלמעלה מהטבע, היתה לו השפעה בטבע גופא, שהוא ״הסכים״ לנס. כידוע שאותם אנשים שאסרו את בעל המאסר והגאולה, הם גופא (בעמדם בתקפם) נאלצו לשחררו, עד שהיו צריכים לסייע בשחרור והגאולה. וי״ל, שלכן לא בא הנס בבת אחת (בגאולה שלימה), אלא שהתחלק לשלבים בדרן הטבע – בהתאם למצב הצד שכנגד (שהיה בתוקפו), שהם עצמם מצד מצבם (״טבעם״) יגיעו להכרה שצריך לשחררו, החל מביטול הגזירה דהיפך החיים ר״ל להגלותו לעיר מקלטו בקאסטראמא, עד ששחררו אותו לגמרי. ושינוי זה. מכוחו של בעל הגאולה נמשך עד ימינו אלו שרואים בגילוי יותר את ה״פעולה־נמשכת״ מגאולה זו, בהטבת מצב בנ״י שם מכל הבחינות, בימינו אלה.

נמצא שהדרך היא, שיש נתינת כח באופן ניסי, וה״שלימות״ היא, שהיהודי ע״י עבודתו, משתמש בכוחות אלו לזיכוך טבע העולם – ע״י עבודתו בתוך הטבע. והנה, יש ששואלים: מה יאמר העולם ומה יאמרו האומות על כך שיהודי עושה את עבודתו ד״יפוצו מעינותיך חוצה״, ובמיוחד – בקירוב הגאולה האמיתית והשלימה, הרי אין הם מבינים מה פירוש הדבר?! אומנם זוהי עבודה גדולה ונעלית – אבל צריכים לכאורה להתחשב – טוען הוא – עם העולם!

והמענה על זה הוא: העולם כבר מוכן! כאשר יהודי יעשה את עבודתו כדבעי – באופן של מעלה ממדידה והגבלה, וביחד עם זה כפי שזה מלובש בכלים דלבושי הטבע – יראה איך שהעולם, טבע העולם ואומות העולם מסייעים לו בעבודתו. ואדרבה – בעולם עצמו רואים את הניסים והנפלאות שמתרחשים בפרט בשנים האחרונות (שנת ניסים, ושנת אראנו נפלאות), שהעולם עצמו מסייע לצמיחת הגאולה.

(פנימיות 65 תמוז ה'תשנ"ט -מתוך ;ולפי שיחת ג' תמוז – ה'תנש"א)