אמונה

רועה האמונה

קונטרס "פורים קטן" ה׳תשנ״ב – הקונטרס שהזכרת שמו בלבד מעבירה צמרמורת בכל חסיד, זהו הקונטרס האחרון לע״ע, שזכינו לקבל מידו הק׳ של הרבי, ימים ספורים לפני כ״ז אד״ר ה׳תשנ״ב, כאשר עמד שעות וחילק לכאו״א את הקונטרס על מנת ללמדו שוב ושוב. "כ״ז אדר" – היום בו החל מגלוי השלב של ייסורי המלך המשיח – ״חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם״, כדי ש״חפץ ה^' בידו יצלח״ בהבאת הגאולה מיד ממש. הרבי שכל מעשיו ברוח הקודש, והנבואה שורה עליו – איזה מסר חפץ להעביר לנו, בני הדור, לתקופה מוזרה זו, תקופת ה"כיסוי" שבין ה״גילוי״ שהיה לבין ה״גילוי״ שבקרוב יהיה בע״ה? הבה נצלול ונתבונן בתוכנו של מאמר החסידות העמוק ונדלה ממנו פנינים.

בשנת תרפ״ז, ב״פורים קטן״, חדשים ספורים לפני מאסרו המסעיר של כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ זי״ע ברוסיה דאז, בעוון עמידה על משמר קדשי ישראל במסירות נפש, אמר מאמר חסידות (ד״ה ״וקיבל היהודים״) בו ביאר את המילים ״ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד״, באור מיוחד על־פי פנימיות התורה, וכה פירש: ציווי (תצוה) הוא צוותא וחיבור. וזהו ״ואתה תצוה את בני ישראל״: שמשה הוא מקשר ומחבר את בני ישראל עם אור אין־סוף. והנה, משה רבינו נקרא רעיא מהימנא, כלומר שהוא רועה נאמן של ישראל וכן שהוא זן ומפרנס את ישראל בענין האמונה, שהאמונה תהיה ב"פנימיות". כך פועל ה״אתפשטותא דמשה שבכל דור״, שראש בני ישראל בכל דור – מחזק את האמונה בדורו. וכמאמר חז״ל: ״מרדכי בדורו כמשה בדורו״ (אסת״ר פ"ו,ב.). ומבאר: "כתית למאור" – שבזמן הגלות, שכאו״א הוא נשבר ונדכא, ״כתית״, עי״ז מגיעים ל״מאור״ (העצם), שממנו נמצא האור.

התקשרות "עצמית" באלוקות

ועל יסוד זה מבאר הרבי ביאור עמוק ונפלא:

כל עם ישראל מאמינים באלוקות ב״אמונה פשוטה״ ואין הם צריכים ראיות על זה. זו עובדה, ושני טעמים לה: א. ״מזלייהו חזי״ (לשון הגמ' מגילה ג,א.) כלומר, שהנשמה שלמעלה רואה אלוקות (ראיה שלמעלה משכל) וזה פועל גם בחלק הנשמה שמלובש בגוף, את האמונה באלוקות. ב. שורש האמונה הוא מ״עצם הנשמה״ שלמעלה מ״מזליה חזי״, שזה שעצם הנשמה מקושרת באלוקות היא התקשרות עצמית (שאינה תלויה בסיבה, גם לא בענין הראיה שלמעלה משכל). והנה, טעם זה, הוא המהוה מקור וסיבה לכך שהאמונה (בנשמה המלובשת בגוף) תהיה בפנימיות, דבר שנגרם כתוצאה מגילוי ההתקשרות ה׳׳עצמית״ של ״עצם״ הנשמה, שהוא ה״עצם״ של הנשמה המלובשת בגוף.

והנה, האמונה שנובעת מראיית הנשמה באלוקות, הגם שהיא בתוקף גדול, מכל מקום, כיון שזו אמונה שנובעת מסיבה (ראייתו) ואינה קשורה עם עצם מציאותו של היהודי, לכן אינו מוכרח שימסור נפשו על זה. אכן העובדה שהאמונה של ישראל היא באופן שהוא מוסר נפשו על זה היא מפני שהאמונה באלוקות היא ה״עצם״ שלו, ולכן אי אפשר כלל שיכפור ח׳׳ו. ומעתה יובן, אשר זה שה״משה רבינו״ שבכל דור – זן ומפרנס את האמונה שתהיה בפנימיות הוא ע״י שהוא מגלה את ״עצם הנשמה״, ״מאור״ שלמעלה מאור, וה״כתית״ – המסירות נפש, היא המביאה לגילוי המאור, כי מסירות נפש בפועל, היא המגלה את עצם הנשמה.

"נר תמיד"

והנה, בגילוי המאיר בנשמה, ישנן שלש מדריגות זו למעלה מזו:

א. האמונה המתגלית בנשמה המלובשת בגוף, הבאה מראיית הנשמה שלמעלה באלוקות, היא בבחינת ״מקיף״.

ב. אמונה ומסירות נפש המתגלית בנשמה המלובשת בגוף באופן של מסירות נפש בפועל, אך אין זה פועל שינוי מהותי וקבוע בכוחות הגלויים של הנשמה.

ג. אמונה ומסירות נפש המתגלית בנשמה המלובשת בגוף, באופן שהמסירות נפש משפיעה בפנימיות ובקביעות בכוחות הגלויים של הנשמה, עד כדי כך, שגם לאחר זמן הגזירה יאיר כוח המסירות נפש, בנפש על כל כוחותיה, בבחינת "נר תמיד". וככל החזיון הזה רואים בחיי עם ישראל:

א. "מתן תורה": הגילוי האלוקי בא מלמעלה, כתוצאה מכך שראו אלוקות. ה״נעשה ונשמע״ בא איפוא, כתוצאה מגילוי שמלמעלה, ולא כתוצאה מעבודת המטה.

ב. בזמן הגזירה שבימי אחשוורוש ״עמדו בתנועה של מסירות נפש שנה שלימה, שלא לכפור בה' ובתורתו (כמבואר ב"תורה אור") ולא להמיר דתם ח"ו. דהיינו שקבלת התורה הייתה מצד עצמם, כתוצאה מגילוי ההתקשרות באלוקות שמצד עצם הנשמה.

ג. לאחרי הנס דפורים: קבלת התורה שהייתה לאחר הנס, היא נעלית עוד יותר, כי עכשיו ישראל הם במצב של ״כתית״ לא מצד גזירות, אלא מצד זה שעדיין נמצאים בגלות, במובן זה, שחסר בגילוי עצמותו ומהותו יתברך בעולם, שהרי עדיין לא כל בשר רואים כי ״פי ה׳ דיבר״! ו"כתית" זה מביא לגילוי "עצם הנשמה" כמו שהיא מושרשת בעצמותו ומהותו ית', וזה נותן כח להביא לכך שגם ה״כוחות הגלויים״ יהיו חדורים בהתעוררות זאת של ״עצם הנשמה״ ובקביעות.

לאמור: רבותינו נשיאנו פועלים, שישראל יהיו שבורים מכך שהם בגלות, גם כשיש להם הרחבה בגשמיות וברוחניות, שכן רצונו האמיתי של כל אחד מישראל הוא שיהיה גילוי אלוקות, בעולם כולו, וזה נוגע לו לעצם מציאותו. ניתן לכאו״א הכח – שעיקר רצונו יהיה ״גילוי העצמות״, וכל עוד חסר בזה, תהא הרגשתו – "כתית", ומכח זעקת עצם נשמתו – יבוא ה״מאור״. ובלשון רבנו: …״נשיא דורנו שעבודתו לעורר ולגלות את האמונה שבכל אחד מישראל שמצד עצם הנשמה, היא באופן שאח״כ יעבדו עבודתם בכח עצמם, ועד שיהיו ״נר תמיד" – שאין שייך בו שינוי גם מצד הכוחות הגלויים, ועי״ז זוכים לגאולה האמיתית והשלמה״!

(פנימיות 52 אדר תשנ"ח)