״בשנים הראשונות לאחר שעברתי להתגורר בסידני שבאוסטרליה, יצרו עמי קשר ראשי הקהילה היהודית באדלייד״, מספר הרב חיים גוטניק. ׳׳תקופת החגים קרבה ובאה, ובבית הכנסת שלהם לא היה רב. רבה הראשי של סידני היפנה אותם אלי, אך לא יכולתי לראות את עצמי עוזב את אשתי וארבעת ילדי הקטנים לבדם בחגים.
"ועד בית הכנסת שאל את הרב הראשי מה עליהם לעשות והוא השיב: ׳הרב גוטניק הוא חסיד חב״ד. מדוע שלא תכתבו אל הרבי מליובאוויטש ותאמרו לו שהנכם זקוקים לרב בזמן החגים? אם הרבי יורה לו, הרב גוטניק יסע׳.
"עד מהרה קיבלתי מכתב במסירה מיוחדת מן הרבי, ובו פליאה על אי ־ הסכמתי והמלצה לנסוע לאדלייד לתקופת החגים. בשולי המכתב, הוסיף הרבי הערה: "בשהותו באדלייד, יטפל בצרכיהם של יהודים יוצאי מצרים החיים שם".
״הגעתי לאדלייד יום אחד לפני ראש־השנה ונכנסתי לבית־הכנסת. בעודי סוקר את המקום, נכנסה לשם אשה אחת ושאלה אותי: "היכן המקום המקודש ביותר בבית־הכנסת" הופתעתי והצבעתי לעבר ארון הקודש. בטרם יכולתי לומר מילה אחת, מיהרה האשה החוצה וחזרה בלוויית נערה עיוורת אותה הוליכה אל ארון־הקודש. אחר כך יצאה. הנערה נשקה לפרוכת ופרצה בבכי. היא נותרה כך דקות אחדות, ובסיומן חזרה האשה לבית־הכנסת ולוותה אותה החוצה.
׳׳תארתי את המקרה המוזר בפני מזכיר בית הכנסת. ’אל תשים לב לכך', אמר, "היא אחת מהיהודים יוצאי מצרים, ואלה אינם מעורים בקהילתנו. הוריה אינם באים לכאן אפילו בראש־השנה, ונראה שהיא החליטה לבקר כאן לפני החגים".
״ניסיתי להתעלם מנימת הזלזול שבדבריו. כל שיכולתי לשמוע היו דבריו של הרבי: 'יטפל בצרכיהם של היהודים יוצאי מצרים', יצאתי החוצה כדי לחפש את הנערה, אך היא נעלמה.
״בראש־השנה חשתי היטב בחיץ הקיים בין בני הקהילה המקומית לבין היהודים יוצאי מצרים. ניסיתי להתיידד עם כמה מהם, ושאלתי אותם על אודות אותה נערה עיוורת. לא קיבלתי תשובה ברורה.
״אחרי החג היא ניסתה ליצור איתי קשר. הטלפון בחדרי צילצל, והיא הייתה על הקו: ׳שלום, אני בטי, הנערה העיוורת…׳ ואז נותקה השיחה. מישהו דאג לכך שהנערה לא תוכל לשוחח עמי.
"בערב שקדם ליום־הכיפורים הצלחתי סוף־סוף להשיג את כתובתה ומספר הטלפון שלה, אך בכל פעם שצילצלתי והצגתי את עצמי, נותקה השיחה. לא ויתרתי. למרות השעה המאוחרת הזמנתי מונית ונסעתי לביתה. בני משפחתה לא היו נלהבים להכניסני פנימה. "אנא מכם", הפצרתי בהם, "עשיתי דרך ארוכה על מנת להגיע לכאן. אני רוצה לשוחח אתכם". הדלת נפתחה, והוזמנתי להכנס. אט־אט התחלתי לרכוש את אמונם. אחרי זמן מה עזבו בני המשפחה את החדר, ובעדינות רבה ביקשתי מבטי שתספר לי מה מעיק עליה. היא סיפרה סיפור נוגע ללב.
"משפחתי הגיע לאוסטרליה בשנה שעברה. הורי שלחוני ללמוד בבית־הספר היחיד בעיר המיועד לעיוורים – בית־הספר הקתולי. האנשים שם מאד נחמדים, והורי היו שבעי רצון, מפני שלא היה עליהם לשלם שכר לימוד. אחרי חמישה חודשים. החל הכומר של בית־הספר להרצות לי על הדת הנוצרית. התעלמתי ממנו, עד שהוא אמר לי במפורש כי עלי להתנצר. במקביל קיבלו הורי מכתב מהנהלת בית־הספר: בגלל חוסר מקום בבית ספרנו, אנו נאלצים לדחות את מועמדותם של תלמידים בני דתנו. נסכים להמשיך ולממן את שכר הלימוד עבור ביתכם בתנאי שתתנצר,
"יום אחד שמעתי את הורי המודאגים משוחחים על הנושא. הם הסכימו ביניהם כי לנוכח המציאות הקשה, אין מנוס ועלי להתנצר.
"למרות שאינני יודעת כמעט דבר על הדת שלי, ידוע לי שאני יהודיה. אני יודעת שיש אלוקים בשמים והחלטתי לשאת אליו תפילה שינחה אותי בדרך הנכונה. כמו כן ידעתי שהחגים היהודיים קרבים ובאים, ויום אחד לפני ראש־השנה אמרתי לאמי שאיני חשה בטוב ולא אלך לבית־הספר. כאשר נותרתי לבדי בבית, נקשתי על דלתה של אחת משכנותינו, אשה גויה. "מחר חל ראש־השנה היהודי", סיפרתי לה, והורי אינם נוהגים ללכת לבית־הכנסת. על כן רצוני לבקש ממך טובה: אנא, קחי אותי היום לבית־הכנסת כדי שאוכל להתפלל. לא אשאר שם יותר מדקות ספורות, היא הסכימה. בבית־הכנסת בכיתי והתפללתי לאלוקים שיסייע לי.
"לסעודת החג הצטרפו אלינו כמה אורחים. אחד מהם לעג לי וצחק: ׳בטי! מה עשית? הגיע לכאן רב מסידני והוא שואל אודותיך ללא הרף. מנין את מכירה אותו?׳
"הבנתי שזה האות משמים ששלח לי אלוקים. ניסיתי להתקשר אליך, אך אמי אסרה עלי זאת. היא חששה שתשכנע אותי לעזוב את בית־הספר הנוצרי. אבל ידעתי שתעזור לי".
"ברגע זה נכנסו לחדר הוריה של בטי, ובדמעות אמרו לי: ׳איננו רוצים שהיא תתנצר, אבל אין לנו ברירה: אנו מודאגים באשר לעתידה ורווחתה". הבטחתי להם שאעשה כמיטב יכולתי כדי לסייע להם.
"כאשר חככתי בדעתי מה לעשות, שבו דברי הרבי והדהדו באזני. התקשרתי בטלפון למזכיר הקהילה היהודית וסיפרתי לו את הכל. ביקשתיו שיגיע לביתם מייד.
"השתגעת!" התרעם, 'השעה היא שתיים־עשרה וחצי בלילה:'
"אם אתה רוצה רב ליום־הכיפורים, בוא לכאן עכשיו, אפילו בפיגיאמה!" אמרתי.
"תוך עשרים דקות הוא כבר היה איתנו. אמרתי לו כי הכרחי שהקהילה היהודית תיטול על עצמה לשאת בשכר הלימוד של הנערה כדי שלא תיאלץ להתנצר. ללא התלהבות רבה מדי, אבל בכנות, הוא הסכים.
"ברבות השנים הוסיפה הנערה לכתוב לי מכתבים. היא סיימה בהצטיינות את לימודיה בבית־הספר התיכון, המשיכה ללמוד בירושלים, נישאה והקימה משפחה יהודית לתפארת בארץ־ישראל".
(פנימיות 51, שבט ה'תשנ"ח)