לא ברגע נפל האסון על ההורים, אלימלך וצביה. בנם מנשה שתמיד גילה התמדה ואהבה ללימודים, החל לרדת ברמת לימודיו בצעדי ענק. אם בתחילה היה נראה שהילד דורש לעצמו מעט מנוחה, ותו לא, הרי שאחר זמן קצר הוכיח המורה את ההורים המודאגים: ״מנשה כה ירד בהקשבתו ובהשתתפותו בשיעורים, עד שיתכן ועליו יהיה להשאר כיתה בשנה הבאה״.
פניו של הרופא – אליו פנו – היו חמורי סבר. ׳׳אני מאבחן פגיעה מוחית קלה אצל בנכם, וישנו חשש רציני שהמדובר בגידול מוחי״. משך שעה ארוכה עמדו ההורים דוממים. ההלם היה נוראי. החלו ההביקורים התכופים בבית הרפואה, סידרה ארוכה של בדיקות, ובסופו של דבר – אישפוז.
אלימלך הוא בן למשפחה שומרת מסורת.
עם השנים התרחק מעט משמירת תורה ומצוות, אך בתקופה האחרונה חזר שוב והתקרב. הוא היה קשור עם השליח החב״די המנהל את ״בית חב״ד״ העירוני. היה ברור לו, לאלימלך, שבשעה הרת גורל זו חייבים לפנות אל צדיק הדור, הרבי מליובאוויטש.
בקוצר רוח חיכה לתשובתו המעודדת של הרבי, וזו אכן לא בוששה לבוא: ״אזכיר עה״צ״ (על הציון) – ענה הרבי ופירושם של דברים: הרבי מבטיח להזכיר את הענין לברכה כאשר יהיה על הציון של חותנו, הרבי הקודם לבית חב״ד. הרבי נוסע לשם לפחות פעמיים בשבוע, ומתפלל שם לישועה עבור הפונים אליו.
אלימלך התאכזב מעט. הוא חיכה למענה מעודד יותר, למשהו בסגנון: ״הילד יהיה בריא״, ולא ל״סתם״ תשובה ״פשוטה״ שכזו, אך אף על פי כן, גרמה לו התשובה לעידוד מה, והוא מסביר לאשתו, צביה: ״אם זה מה שאומר הרבי, יש לקוות שיהיה טוב״. אלא שברוח אופטימית זו הסתובב רק זמן קצר. עד שהגיעו תוצאות הבדיקה האחרונה. הרופאים לא נותנים שום תקווה. הדברים ברורים וחדים. מנשה חולה במחלה ממארת, ולדבריהם… נותרו רק שבועות אחדים עד ש…
ההורים מתהלכים כסהרורים. שוב פונה אלימלך אל מזכירות הרבי, מסביר; מתחנן; בוכה על נפש הילד. אך גם הפעם עונה הרבי ״רק״ – ״אזכיר על הציון״. המזכיר דרכו עברה תשובת הרבי, מסביר לאלימלך המודאג שנוסח תשובה זו אומר כמעט מפורשות: ״יהיה טוב״, ואלימלך חוזר אל מיטת בנו חדור אמונה, בתקוה לראות שינוי לטובה.
עברו מספר ימים ומצבו של מנשה לא השתפר. להיפך, המצב בירידה תלולה. בשעה של חילוף משמרות, כשרעיתו צביה מחליפה את מקומו ליד מיטת בנו, מגיע אלימלך הביתה, להחלפת כוחות. תשוש הוא צונח אל הכורסה, חולץ את נעליו מבלי לנסות אפילו להתיר את השרוכים. כשהוא בוהה בחלל החדר ננעץ מבטו בתמונה התוליה מולו. תואר פניו של הרבי. הרבי נראה בתמונה כשחיוך נסוך על פניו הקדושות.
״הברכות שלך לא עוזרות, המצב רק מחמיר!״ – הוא קורא – זועק בקול לא-לו.
- מדוע לא אוכל גם אני לחייך, כמוך רבי?!״, ואז נשלחת ידו אל הנעל המונחת בסמוך לו, הרימה ו…
בתור הארוך שהשתרך באחד מימי ראשון ב- 770, בעת חלוקת הדולרים היו גם אלימלך וצביה ו…בנם מנשה. אכן, כבר עברו שנתיים מאז: למרות התחזיות הקודרות של הרופאים החל מנשה מתאושש פלאים ובתוך זמן קצר חזר לבריאותו. החיים חזרו למסלולם הרגיל; ההורים למשרתם ומנשה ללימודיו. כעת הם ממתינים לרגע בו יעברו לפני הרבי ויקבלו ממנו דולר לצדקה וברכה.
והנה הם עוברים לפני הרבי. לא הספיקו לומר מילה והרבי פונה אליהם בחיוך אבהי: ״נו, מה שלום מנשה?״ – הוא שואל. ההפתעה היתה גדולה: איך הכירם הרבי? וכיצד זוכר הוא את שעבר עליהם? ־ אך מיד מתעשת אלימלך ועונה: ״ב״ה, הכל בסדר, בזכות ברכתו הק׳ של הרבי״.
הרבי חייך חיוך רחב למשמע הבשורה הטובה, ואמר: ״נו, ב״ה״, ובקול נמוך מהרגיל, הוסיף לאמר: ״אך את המכה אני עדיין מרגיש״…
הרבי וקידוש הלבנה…
התאריך: מוצש״ק אור לתענית עשרה בטבת, שנת תשי״ג. הרבי סים זה עתה את תפלת ערבית בבית-הכנסת, ויצא עם חסידיו אל הרחוב בכדי לקדש את הלבנה בהתחדשותה. הסיכויים לכך נראו קלושים ביותר, עקב העובדה שהשמים היו מעוננים המיוחד.
פעם – החל הרבי לספר – בעיירה ליובאוויטש שברוסיה הלבנה, בימי האדמו״ר רבי מנחם מנדל זצ״ל (סב-סבו של הרבי, הנקרא בשמו) הנודע על שם ספרו יצמח צדקי, קרה והגיע כבר הלילה האחרון בו ניתן לקדש את הלבנה, אך זו לא נראתה. דאגו החסידים והגישו על כך כתב של ׳פדיון נפש׳ אל הרבי היצמח צדק׳
יצא הרבי אל החצר ומטפחת בד בידו, וכשהוא מוקף בחסידים התחיל לספר: חסידי הצדיק ר׳ מאיר מפרימשלאן הגישו פעם ׳פדיון נפשי לרבם כשלא נראתה הלבנה. יצא ר׳ מאיר׳ל החוצה, כשבידו מטפחת ויאמר:
כשהיו בני-ישראל במדבר וענני כבוד היו סובבים אותם מכל צד – כיצד קידשו את הלבנה?
- אלא: משה רבינו היה יוצא וכל ישראל עמו, מנענע במטפחתו אנה ואנה והעננים היו מתפזרים…
רבי מאיר׳ל הראה במטפחתו כיצד עשה משה רבנו, והנה – הפלא ופלא – מיד התפזרו העננים והלבנה נראתה!
כך סיפר הרבי ה׳צמח צדק׳ לחסידיו, ובשעת מעשה הראה אף הוא במטפחתו כיצד עשה ר׳ מאיר׳ל, ושוב בא האות ־ העננים התפזרו!
כשסיים הרבי את סיפורו, פנה אל הקהל החסידים שסבב אותו, ואמר: אם נמצאים כאן יהודים כאלו שיכולים לעשות כמותם, נוכל, אולי, לקדש עוד היום את הלבנה!
נענה אחד החסידים, הרב י.ג. ואמר: ״דער רבי״! (=הרבי!)…
השיב לו הרבי, כשחיוך עולה על פניו הקדושות: ״מיר איז נאר נוגע אייך צו דערציילן״(=תפקידי רק לספר לכם על כך)…
ותוך כדי דיבור הוסיף; ״איך קום באלד צוריק״ (=תיכף אשוב), ובאומרו זאת נפנה והלך לעשות הבדלה עבור אמו, הרבנית חנה ע׳׳ה, שנמצאה אותה שעה במעון הסמוך, בעוד החסידים ממתינים לשובו של הרבי לקידוש לבנה.
שלא כמשה רבנו בשעתו: ר׳ מאיר׳ל מפרמישלאן ואדמו״ר ה׳צמח צדקי, הפעם לא היה אפילו צורך לנופף במטפחת. כן, כעבור זמן קצר, כשחזר הרבי, כבר היו שמיס בהירים, ויחד קידשו הרבי והחסידים את הלבנה.
(מתוך קובץ "בדודי הוה עובדא״ ח׳ ב)
(פנימיות 31)