אומות העולם

"אומות העולם" לאור החסידות

 

הנושא ידון עפ״י הסעיפים דלהלן:

א)         תולדותם.

ב)         האומות לסוגיהן ומקוד חיותן.

ג)         אמונות ודעות באומות.

ד)         תפקידם ומטרת קיומם.

ה)         כח הבחירה באומות, השכר והעונש.

ו)          מלכות הגויים.

תולדותם

כל בני המין האנושי – צאצאי אדם הראשון, מלבד עם ישראל – נכללים במושג – ״אומות העולם״.

עם ישראל – בגלל היחודיות שבו, אינו נכלל במושג "אומות העולם", כי אין הוא סתם אומה בעולם אלא יותר מזה. (וע״ע ישראל)  מלבד היות האומות – "בני אדם", נקראים גם בשם "בני נח", מכיון ששאר צאצאי האדם הושמדו במבול, מלבד נח ובניו.

אעפ״י שאדם הראשון הי׳ יציר כפיו של הקב״ה, ונשמתו – חלק אלקה ממעל ממש. ולא עוד אלא שהיתה נשמתו נשמה כללית הכוללת את כל נשמות ישראל, שהם העיקר והחשובים שבתולדותיו, מכל מקום מכיון שחטא בחטא עץ הדעת, נולדו ממנו גם אומות העולם, שנפשותיהם מהקליפות וס״א. (ע״ע אדם הראשון)

האומות לסוגיהן ומקור חיותן 

ככל הנבראים עלי אדמות, הנה גם האומות התהוותם הוא משם אלקים שבגימטריא "הטבע”, בחינת ממלא כל עלמין. וגם התהוות אומות העולם היא על־ידי ירידת המדרגות וצמצומים רבים, ולא עוד אלא שאור זה המצומצם בא גם בדרך העלם והסתר הבורא מהנברא.

השונה בהתהוות אומות העולם לעומת עם ישראל, ששורש התהוותם הוא מהמקיף העליון שאינו בא בגילוי בפנימיות המקבלים. ויש בזה שני ענינים:

1)  רק ממקום גבוה כל־כך יכולה להיות נפילה וירידה גדולה כל־כך, עד כדי התהוות הקליפות – שורש חיותם של האומות.

2) כדי לקבל חיות אלוקית וקיום, מבלי להיות כלי הראוי לזה, אלא בבחינת ישות ופירוד, הנה זה אפשרי רק מבחינת המקיף – שאינו נרגש בפנימיות, ואין צריך להיות כלי ראוי – כדי לקבל ממנו את אפשרות קיומם.

באומות העולם ישנם סוגים שונים – בהתאם למקור נפשותיהם בקליפות השונות.

ישנם אלו שנפשותיהם מהטוב שבקליפת נוגה, והם חסידי אומות העולם המקיימים שבע מצוות בני־נח, ומקבלים חיותם מבחינת פני אדם שבמרכבה העליונה, שהוא אחד מארבעת הפנים שבמרכבה, (להבדיל מ״דמות כמראה אדם״ שעל הכסא – שרש נשמות ישראל), וענינם הוא כענין המלאכים שבעולם העשיה, שמצד אחד – הרי הם מהקדושה, ומאידך, הריהם ממונים רק על ההשפעות לעולם הזה, שהן השפעות מצומצמות וירודות.

אלא שהמלאכים הם למעלה ממדרגת ה״שרים״ העליונים דנוגה, שאעפ׳יי שגם דרך ה״שרים״ עוברת השפעת החיות לעולם, מכל מקום מכיון שהם שייכים לקליפה וס״א, הרי ההשפעה העוברת דרכם – מתגשמת.

ואעפ״י שגם חסידי האומות מקבלים חיותם מהקליפה (- טוב שבקליפת נוגה), אבל קליפה זו היא חיובית, היינו כמשל הקליפה השומרת את הפרי (בשונה מהקליפה המנוגדת לפרי), שכך נברא העולם מתחילה, שיהי׳ בה "קליפה ופרי" אלא שהקליפה תשרת את הפרי.

ויש אומות שנפשותיהם משלש הקליפות הטמאות ורעות לגמרי ואין בהם טוב כלל, והניצוץ המקיימם – עומד עליהם בבחינת מקיף בלבד, ונקראו במרכבת יחזקאל רוח סערה וגו׳ ענן גדול ואש מתלקחת וגו׳. ולכן האומות שנפשותיהם מקליפות אלו, הנה "כל מה דעבדין לגרמייהו עבדין׳׳² (כל מעשיהם מכוונים רק לטובת עצמם), ו"חסד לאומים חטאת" ³, שכל צדקה וחסד שאומות עובדי גילולים עושין אינן אלא להתייהר כו'.

גם בין אלו יש סוגים שונים. ישנם אומות שעל אף היותם עובדי אלילים, אבל אינם רעים כל־כך בעצם מהותם, והיינו שהם בבחינת התפשטות והארה – בלבד – של עצם הרע. וניתן לתקנם ולהפכם מרע לטוב.

וכמו שבעת עממין שאעפ״י "שהם היו עיקר עבודה זרה ויסודה הראשון" ⁴ (ס׳ המצות) ולכן נצטוינו בתורה ׳׳החרם תחרימם״ ⁵ ו״לא תחיה כל נשמה״ ⁶ מכל מקום אם הניחו את אליליהם ותועבותיהם – מקבלים אותם.

ולעומתם ישנם גויים שהם בבחינת עצם הרע, היינו שהם רעים בעצם מהותם, כעמלק שהוא ״ראשית גויים״ ⁷ – ללא תקנה, ולכן ״אחריתו עדי אובד״ ⁸, ועל כיוצא בזה נפסקה ההלכה: ״שבירתן זו תקנתן״. וע״ד החילוק שבין שלשת בני נח שם חם ויפת.

1יחזקאל א. ד' ² תניא פ"א בשם ע"ח ³ שם ⁴ ס' המצות עשה קפ"ז ⁵ דברים כ. י"ז ⁶ שם ט"ז ⁷ במדבר כ"ד. כ' ⁸ שם 

אמונות ודעות באומות 

עובדה זו ששורש התהוותם הוא מהמקיף, וקבלת חיותם הוא מריבוי הצמצומים, משפיעה על השגתם באלקות והתיחסותם להשגחה העליונה.

נקודת המוצא היא, שההשגה האלקית של אומות העולם יכולה להיות אך ורק בבחינת ממלא כל עלמין – שורש הנבראים ותו לא.

יסוד הדברים הוא, שאעפ״י שאין אמונה בגויים, אבל יש חכמה בגויים. כי מאחר שנפשותיהם נמשכו מפני אדם שבמרכבה, פועלת בהם נפש שכלית. וכשהם במיטבם, הנה זו היא – הנפש השכלית – שמנחה אותם בדרכם.

ומאחר שכל ידיעתם את ה׳ נובעת ומבוססת על השכל האנושי בלבד, המחייב שלכל חידוש יש מחדש, ו"אין דבר הנעשה מעצמו" והיות שהעולם הוא מציאות מוגבלת בזמן ומקום – הריהו חידוש, ומן ההכרח לומר שיש לו מחדש שבראו מאין, וכל מציאותו קימת מהכח המחדשו. ולפיכך כל עוד הכח פועל בנברא, הוא קיים, ובלעדו הוא אין ואפס. ולכן הבורא מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, וכח הפועל בנפעל תמיד.

נמצא שהאלקה שהם מכירים בו אינו אלא כח עליון הבורא את הנבראים שכדי להוות נבראים מוגבלים – צריך הבורא לצמצם עצמו ולהגביל כוחו בבריאה הוה אומר, שכל הודאתם ואמונתם אינה אלא בכח הא־לקי המוגבל, דבר המתקבל על הדעת – בחינת ממלא כל עלמין.

אבל היות הקב״ה סובב כל עלמין – בלתי בעל גבול, בזה אין הם מכירים, כי השכל האנושי אינו תופש באיו־סוף. ואילו באמונה שלמעלה מטעם ודעת אין הם תופשים, כי אין אמונה בגויים.

משום כך אמר פרעה: "לא ידעתי את הו'" – סובב כל עלמין, אעפ״י שידע כי ״אצבע אלקים היא״ – ממלא כל עלמין^[1].

נמצא אפוא, שהעמים מתחלקים עפ״י דעותיהם ואמונותיהם כדלהלן:

יש מי שמכחיש לגמרי מכל וכל את מציאות ה׳, או שאפילו יודע את רבונו ומכוון למרוד בו – כעמלק שהוא ראשית גויים, ואחריתו עדי אובד.

וישנם עמים שעל אף היותם עובדי אלילים, מכל מקום אינם מכחישים לגמרי את מציאות ה׳, אלא שטועים באומרם שהוא "אלקא דאלקייא״^[2], דהיינו שאעפ״י שהוא אלקא, אבל להיות שהוא רם ונשא – גדול ומופשט מלהיות מתלבש ומתעסק בבריאת החומר הגשמי, לכן עזב ה' את הארץ⁵ בידי הכוכבים ומערכות השמים (ח״ו), והם ־הכוכבים־ המשפיעים ומנהיגים את העולם כרצונם וכבחירתם החפשית.

ובזה הם כופרים בהשגחה העליונה בעולם, ומייחסים את ההשגחה והנהגת העולם לכוכבים ומערכות השמים – מקור כל כוחות הטבע בעולם.

משום כך התיחסותם של אומות אלו לכוכבים ולמזלות היא כאל אלהות, ולשיטתם, צריך לרצותם ולהתפלל אליהם, וכן להודות ולסגוד להם.

ואעפ״י שאינם מכחישים ח״ו את מציאות האלקים, אדרבה מרוממים אותו ־כביכול־ בכך ״דקרו לי׳ אלקא דאלקיא״ כנ״ל, אבל מכל מקום – מתיחסים גם לכוכבים והמזלות – כאל "אלקיא" שצריך להתחשב בהם ואף לכבדם.

ומשום שכל עניני הטבע בעולם מושפעים מהכוכבים והמזלות, וכמ"ש: ״אענה את השמים והם יענו את הארץ״⁴, ולדוגמא – מש״כ: ״ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים״⁵, לכן האומות משתעבדים לעניני הטבע וגשמיות העולם, ואפילו מכבדים ומעריצים אותם עד כדי סגידה לחומריות העולם הזה, תאוותיו – תועבותיו.

אך מכל מקום ישנם גם חסידי אומות העולם המקיימים שבע מצוות בני נח, שהראשונה בהם היא איסור עבודה זרה, היינו שמאמינים שהקב״ה בורא העולם ומנהיגו, ומשגיח על קיומם של כל בריותיו על כל מה שיקרה להם. ומשום כך יש לאותם חסידי אומות העולם חלק לעולם הבא.

אלא שלדעת הרמ״א באו״ח ס' קנ״ו אין אומות העולם – גם חסידיהם – מצווים על איסור השיתוף, אעפ״י שמצווים על איסור עבודה זרה.

(ואולי זה מפני שאינם מסוגלים לשלול השיתוף מכל וכל, משום ששלילת השיתוף מחייבת ביטול במציאות בתכלית, והיא אפשרית רק מצד עצם הנפש האלקית – חלק אלקה ממעל ממש.ואילו לאומות העולם אין נפש זו המחי׳ה אותם, אלא נפש טבעית בלבד).

אבל אומות עובדי גילולים אינם מכירים כלל בשם הוי' וכמו פרעה הנ״ל, ולכן אומרים ״עזב ה' את הארץ״⁶ וכופרים לגמרי בהשגתה העליונה בעולם.

^[1]   שמות ה.ב' שם ח. טו׳ ^[2]   סוף מנחות ³יחזקאל ח.יב' ט.טי  ⁴הושע ב.כג'  ⁵ דברים לג.יד'  ⁶יחזקאל ח. י״ב

תפקידם ומטרת קיומם

נמצא שאומות העולם כאשר הם במיטבם, הרי הם ככל העולם הגשמי אשר נברא מחולק לארבעה סוגים – דצח"מ,

וקיומם אינו אלא בשביל עם ישראל, שנאמר: ״בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ׳¹, ואמרו חז"ל: בשביל ב' ראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, בשביל התורה וישראל – שני דברים שנקראו "ראשית"².

ואף שבע המצוות שנצטוה משה רבנו מפי הגבורה לכוף כל באי עולם לקיימם, הנה בנוסף לכך שחובתם של האומות היא לקיימם – רק לשם ה׳ ולא מצד ״הכרע הדעת״, הנה עוד זאת, צריכים האומות לקיימם מצד ציווי ה׳ ע"י משה ובנו – ראש בני ישראל.

והיינו משום שעם ישראל ומשה רבנו בראשו רק הם, נבחרו ע״י הקב״ה לגלות אלקות בעולם, וזהו רצון ה', לכן חייבים האומות לעשות רצון ה׳ ולקיים את שבע המצוות שנצטוו – מכח משה ובני ישראל.

ואפילו אם מקיימים כל שבע המצוות בהידור, אבל לא בזיקה וקשר למשה רבנו, אלא לאיש אחר, אין זה קיום מצוות ה׳.

יתר על כן, המצוות שמקיימים האומות אינם ערך ותכלית בפני עצמו, אלא בשביל ישראל והתורה שנקראים – ״ראשית״.

כיצד, הנה כדי שישראל יוכלו לקיים את התורה כרצון ה', להמשיך אור אלקי שלמעלה מהעולם – לתוך העולם, לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים, צריך שהעולם יהי׳ תקין וכשיר למטרה זו, וזה אפשרי רק אם העולם אינו נוהג בדרכי תוהו – ״לא לתהו בראה לשבת יצרה״^נ.

ודבר זה אכן קיים רק כאשר אומות העולם מקיימים שבע מצוות בני נח, אלו המצוות המבטיחים את ישובו של עולם, שלומו ושלימותו.

כח הבחירה באומות, השכר והעונש

עפ׳׳י המבואר בזה – היות אומות העולם אחד המרכיבים של העולם המוגבל והגשמי, יובן גם המבואר בחסידות שאין באומות כח הבחירה החפשית באותה מידה כמו – להבדיל – בישראל. וכמו לדוגמא: ״לב מלכים ושרים ביד ה׳״ וכמו שכתוב: לב מלך ביד ה׳ על כל אשר יחפץ יטנו⁴.

כי בחירה חפשית באמת – בלי שום הגבלה, כפיה או אילוץ כלשהו, שייך רק במי שהוא בלתי בעל גבול באמת, היינו מהות ועצמות הקב״ה, שאין לו סיבה ועילה ח״ו וכו', ולכן הוא חפשי לחלוטין לבחור כרצונו.

כמו־כן גם בבני ישראל שהם כמו הבן – שהוא ממהות ועצמות של האב, ונשמתם היא חלק אלקה ממעל, לכן ישנו גם בהם כח הבחירה החפשית לגמרי.

אבל לא באומות העולם שהם נבראים מוגבלים, בהם לא שייכת בחירה חפשית לגמרי מכל הגבלה.

מכל מקום, מקצת כח הבחירה־באופן יחסי, עכ״פ־יש בהם. וזה בשתי דרגות:

1) משום היותם בני אדם – ברי דעת, הריהם פחות מצומצמים ומוגבלים מבעלי־חיים, וכל־שכן מהצומח והדומם, דהיינו יותר חופשיים גם בטבעם ואופיים, ויכולים לבחור את דרכם כרצונם.

ועוד, שכל בע״ח מוגבלים בטבע שטבע בהם הבורא (הנשר רחמני והעורב אכזרי וכו'), ואינם יכולים לשנות מטבעם. ואילו האדם כולל בתוכו טבעים שונים ויכול לשנות מטבע לטבע.

2) שבאותם הענינים שנצטוו עליהם, היינו, שבע מצוות בני־נח יש להם בחירה.

כי עצם הציווי שנצטוו מאת ה׳ לקיים מצוות אלו, הרי זה מגביה אותם מהטבע שלהם, שניתן בהם כח מצוה המצוה, ומעמידם באופן שיש בהם בחירה.

וכפי המובן ממאמר המשנה דשכר מצוה מצוה⁵ (עצמה), במשל אודות החכם הגדול המצוה לאיש הפשוט איזה ענין, שע״י ציווי זה נוצר קשר בין החכם והאיש הפשוט, וכל קשר בין שני אנשים, מביא לנקודה משותפת ביניהם, שגם האיש הפשוט מתעלה במהותו.

ובעניננו, שהמצווה – בן נח – נעשה בעל בחירה (לענין קיום מצוות אלו) כמו המצוה. ומכאן גם הצידוק לשכר ועונש הניתן לאומות על מעשיהם. וגם זה יש לבאר בשנים:

1. שכר ועונש בנידון שלהם אינו אלא שם המושאל משכר ועונש דישראל. אבל לאמיתו של דבר השכר והעונש אינו אלא תוצאה של מעשי האדם – בדרך סיבה ומסובב. וכמו תינוק התוחב אצבעו במים רותחים, והתוצאה היא כויה וסבל.
2. השכר והעונש על מעשיהם בשבע מצוות בני נח הוא גמול מאת ה' על מעשיהם, ועם זאת הוא צודק, כי במצוות אלו יש להם בחירה אמיתית לפי מדרגתם, הנובעת מהתקשרותם והתעלותם של המצווים – אל ה׳ המצוה, על־ידי הציווי, כנ״ל.

1 בראשית א.א' 2 ראה רש״ שם 3  ישעי' מה. יח׳  4משלי כא.א׳ 5אבות פ״ד מ״ב

מלכות הגויים

בזמן שבית המקדש היה קיים, היה זה מלך ישראל שהיה בעצמו – בטל לה' בתכלית, בקבלת עול מלכות שמים,  "ומגמתו ומחשבתו להרים דת האמת ולמלאות העולם צדק" 1 והיינו, להמליך את ה' על כל העם. והי' כלי ראוי לבטא באישיותו את מלכות ה' בעולם.

מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע 2 משום שהתהוות הגשמיות (ארץ) היא מהרוחניות (רקיע), לכן הארץ היא בדוגמת הרקיע.

במלכות הרקיע – מלכות ה' הנה ע״י ספירת המלכות נבראו הנבראים, והיינו שהקב״ה המתלבש בספירת המלכות הוא הבורא והמקיים את הבריאה, וכן אדון ומנהיג את כל בריותיו.

בהתאם לזה, טבע הקב׳׳ה גם בטבע העולם, שקיומה והתנהגותה של החברה האנושית תלוי בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו, שאין קיום למדינה ולחברה בלא מלך ומנהיגות.

ומשום שהחברה האנושית מתפצלת לעמים ולשונות רבים, ובכל עם אנשים רבים, שכל אחד בדעותיו, כל אחד ומאוייו ויצריו, ואיש את רעהו חיים בלעו, ובאים לידי התפוררות החברה וכלי׳ה לפיכך הרי בראש כל עם ולשון עומד מלך, המוכתר ע״י העם להנהיגו ולאחד אותו בכדי לקיימו.

המלך – להיותו מורם מעם, מיוחד לא רק באישיותו הנעלה, אלא שיש לו גם כוחות והשראה רוחנית מלמעלה המסייעים לו. כמו "שרו של עשיו" או ״שר של ישמעאל" ושל מצרים וכו'.

שרש הדברים נעוץ בעובדה כי לאמיתו של דבר, רק "לה׳ המלוכה ומושל בגויים״³, כאשר הקב״ה מתלבש בספירת המלכות – הריהו מלך העולם – כפי שנתבאר לעיל.

אך כדי שמלכות ה^, תתממש בעולם, מתלבשת ספירת המלכות במלך בשר ודם, שתפקידו לממש את מלכות ה׳ ולהמליכו בעולם.

ובזמן שבית המקדש הי' קיים, היה זה מלך ישראל שהיה בעצמו – בטל לה^, בתכלית, בקבלת עול מלכות שמים, ״ומגמתו ומחשבתו להרים דת האמת ולמלאות העולם צדק" ⁴ והיינו, להמליך את ה׳ על כל העם. והי׳ כלי ראוי לבטא באישיותו את מלכות ה׳ בעולם.

– וכמו שאמר דוד המלך: ״כמופת הייתי לרבים״ ⁵ שמלכות ה׳ פועלת ומתגלה ע״י מלך ישראל.

אך משגלינו מארצנו, נפלה "סוכת דוד" ־ היא מלכות ישראל אשר סוככה עלינו ־ וגלתה מלכות ה', עד שהארה ממלכות ה' שורה על מלכות דקליפה – היא מלכות הגויים.

נמצא שמלכות ה^' פועלת ע״י מלכות הגויים, וכמובן שפעולה זו היא בצמצום והעלם.

ומכאן שורש הדין שמצוה לרוץ לראות מלך ולברך על ראייתו. במלך ישראל מברך "ברוך אתה ה׳ שחלק מכבודו ליראיו" (חלק מן העצם). ובמלכי אומות העולם אומרים: "שנתן מכבודו לבשר ודם" (נתינה כל־שהיא)⁶. ומכל מקום, גם על מלכי הגויים ניתן מכבודו – מלכותו של ה'.

ומטעם זה אמר ירמי׳ הנביא: "ודרשו את שלום העיר אשר הגלתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ה' כי בשלומה יהי׳ לכם שלום"⁷, ואמחז״ל: הוה מתפלל בשלומה של מלכות ⁸, וגם הלכה נפסקה בנידון – "דינא דמלכותא דינא" ⁹.

וכל זה מבוסס על העובדה שמלכות ה’ באה לידי פועל ע"י מלכות בשר ודם.

אלא שכאן המקום להדגיש את ההבדל הגדול שבין "מלכות של חסד", שעל אף היותה מהקליפה אבל היא מקליפת נוגה ונכנעת לרצון ה', לבין "מלכות הרשעה", שאנו מתפללים שלש פעמים ביום – להשמדתה ועקירתה.

וכמו שאומרים בתפילה: ״מלכות הרשעה מהרה תעקר ותשבר ותמגר״ 10 – זו מלכות הרשעה של ג׳ קליפות הטמאות לגמרי. ואח"כ מוסיפים – "ותכניע", היינו מלכות של חסד מקליפת נוגה.

מקורות לעיון:

תניא פ״א, פ״ו, לקו״ש ח״א 239, ח"ד 1094, חט״ו 127, חט״ז 574, אוה״ת ויקרא ג תשס"ד, סידור ד״ה ששת ימים [הא׳], בד קודש פ״א, קונ. י״א ניסן תשמ״ט

 ¹  הל' מלכים פ״ד ה״י ²ברכות: נה ע"א  ³תהילים כב. כט׳ ^[4]  הלי מלכים פ״ד ה״י ^[5]  תהילים עא. ז׳ ⁶ שו״ע או״ח סי׳ רכד סח, ברכת הנהנין לרבינו הזקן פי״ג ס״ט ⁷ כט.ז׳ ⁸ אבות פ"ג ב׳ ⁹ נדרים כה ע״א 10 שמו״ע ברכת המינים

 

(פנימיות 54/55/56/57 אייר/סיון/בין המיצרים/אלול ה'תשנ"ח – הרב ישבעם סגל )