בני תורה רבים המסתופפים בחצרות חוגים – חסידיים למיניהם, מהרהרים לעצמם: ראינו מעלת החסידות על המוסר כמעלת הזהב על הכסף, ואשרינו שזכינו לשתות ממעייני ־ הבעש׳׳ט, ה״נועם אלימלך וה״תולדות״ ולהתחמם לאור אמרות קדושים זי״ע – האמנם מן ההכרח להתעמק גם בתורת חב״ד שסגנונה חקירה אלוקית שכלתנית רחבה ומעמיקה? הישנה איזו מעלה מהותית במשנת חב״ד (מלבד רכישת ההשכלה והידענות כשלעצמן…) – היכולה לעשותנו יותר ״חסידיים״, יותר ״עובדי הוי׳ה״?.. האין בחסידות-פולין יותר ״ווארמקייט״ (חמימות) מאשר בחסידות – ה״מוחין״ החב״דית?..
וברור הדבר שגם המהרהרים בשאלה זו ־ חשים שישנה מעלה – מהותית במשנת חב״ד, שהרי לא לחינם, כל הלוחמים בתורת הבעש״ט ריכזו חיציהם לעבר אדמו״רי חב״ד ומשנתם בייחוד, וגם כח הישרדותה של תנועה ־ חסידית, בשמה, בשיטתה ומתכונתה במשך שבעה דורות ־ אינה תופעה הכי מצויה בשאר חצרות – החסידות, ובודאי דברים בגו… אך לא די בתחושות. ויש ללבן: מהו סוד ייחודה של משנת חב״ד, ה״שמנת״ של תורת הבעש״ט (כלשונו של הברדיצ׳ובר זי״ע) – שהיא היא תביא ל"קאתי מר" – דא מלכא משיחא.
הרבה יש להאריך בביאור הדבר, אך במסגרת רשימה זו, נסתפק במספר נקודות לעת עתה ו"תן לחכם ויחכם עוד".
ויובן למעיינים ב״חינוך – קטן״ גילוי הנשמה (המבוא לשער היחוד והאמונה ־ לאדה״ז) שם מבואר שישנן שני מיני אהבת ה׳: האחת ־ התלקחות הנשמה האלוקית בגעגועים לאביה שבשמים, במידה והאדם זיכך את חומריות – גופו בתכלית וזכה להתגלות רשפי-אש נשמתו. והשנית – אהבה הנולדת מן ההתבוננות השכלתנית בגדולת הבורא, הממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, והיא אהבה ״מלאכותית״ יותר, הבאה ע״י עבודת המתבונן, וניתן לצוות עליה, שלא כראשונה שהיא התפרצות ספונטאנית שלא כל אדם זוכה לכך… ולהבדל בין שני מיני-האהבה ישנם כו״כ השלכות:
א. הראשונה, בהיותה ״גילוי ־ הנשמה״, רואה בענני-שמיא שהתלהבותה, מנפצת את ״הזכוכית – המפוייחת״ של עששית-הגוף שהחשיכה אורה, ושלהבת – הנשמה בוערת ללא העלם והסתר… – ואילו השניה – בהיותה ״שכנוע שכלתני״ משפיעה היא גם על הנפש ־ הבהמית לשינוי תפיסותיה ורגשותיה הייצריים, היא אינה ״מנפצת״, היא ״ממרקת״ את הפיח מהעששית… והשלהבת, עדינה, שקטה יותר – מבליחה דרך הזכוכית. [ועפי״ז יומתק מה שפסק הרמב״ם – כשיטת חב״ד ־ ״אינו אוהב את הקב״ה אלא בדעת שיידעהו, וכפי הדעה תהיה האהבה, אם מעט – מעט, ואם הרבה (כשיטת משנת חב״ד…) הרבה״ ספ״י מהל׳ תשובה, עיי״ש.
ודבריו מתמיהים, לכאורה: המבלי אין אהבת ה׳ בלב יהודים תמימים ונשים זקנות ־ אף שהם רחוקים מדרגת-הדעת וההתבוננות בעומק – האלוקות?.. – אלא על כרחך, כוונת הרמב״ם אינה ל״אהבה ־ טבעית״ של הנפש האלוקית, לכך אין דרושה התבוננות… אבל היא גם אינה ״עבודה״, והמצוה דאהבת ה', מוסבת על חובת – ההתבוננות (״שמע״) שהיא ביוזמת האדם ויגיעתו – ועל כן גם משפיעה על הנפש הבהמית – (״ואהבת… בכל לבבך״ – בשני יצריך! ועל אהבה זו פסק הרמב״ם שאינה אפשרית בלי התבוננות ודעת!]
פסק הרמב״ם (כשיטת חב״ד): ״אינו אוהב את הקב״ה – אלא בדעת שיידעהו, וכפי הדעת תהיה האהבה..
ב. "חסידות "פולין" תורתן של "צדיקים" – רעיונותיה נשגבים מדרגת אנשים בערכנו הלומדים אותה, היא מהווה ״צימוק״ על גבי ״החיים – האפורים״, – אבל אינה ״החיים עצמם״, ודו״ק.
שכן דוקא משנת חב״ד ״ספר של בינונים״ – יוצרת טיפול אינטנסיבי ושיטתי ב״חינוך־הנפש הבהמית״ לדעת את הוי׳ה בהבנה והשגה, ובסגנון המתקבל ומובן בשכל – אנושי ולא ב״שפת – מלאכים״… ולהוליד ע״י ההתבוננות – משיכה רגשית ופיתוח חוש ברוחניות וצמאון לגילוי אלוקות בעולם כולו… בבחי׳ "הולך חסיד, יושן חסיד, אוכל חסיד ־ ו…חושב כחסיד"… [וע״כ החב״דניק יצור מוזר וחריג גם בעולם החסידי – כללי, כ״ש בעולם חרידי ־ המוסר דליטא. החסידות – אצלו אינה בבחי׳ ״קשוט״ לחיים אלא ״קושטא דחיותא״…]
מטרת חייו אינה החוויה האישית אלא האינטרס האלוקי!
ג. "החסידויות השונות" – המעוררות את ״התלהבות-הנשמה״ בעיקר, זקוקות יותר לאטמוספרה – מבודדת, ל״חממה – חברתית״, הנרתעת ממגע של יחסים עם העולם ועם ציבור יהודי החי בצורה ״חילונית״… וע״כ הצלחת שיטה זו מותנית בהיותו מנותק מה״תחתונים״ ומרחף ב״עליונים״ – כאתרוג יאנובער המונח ברפידת צמר ־ גפן על מנת שלא יפגע הפיטם…
משנת חב״ד – לעומתן, המחנכת ליעד הכי ־ נעלה: ״נתאווה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים״, גורסת יצירת גשר בין הנפש האלוקית ובין הבהמית, באמצעות ״הנפש – השכלית״, המתבוננת בהרחבה והעמקה עם משלים וביאורי השכלה שממרקים את ״פיח – החומריות״ עד שאלוקות מאירה בו גם בתודעתו ־ הבהמית של היצר… ובמילא, הוא ״מחוסן״ מפני השפעת ־ הרחוב והעולם החומרי, בדרכו להשפיע מתוך ההתקשרות לרבי . כמוהו כמי ש"התבגר", ושוב אין ״צעצועיו התינוקיים״ של עוה״ז מושכים אותו… תפיסתו – אודות משמעות ה״טעים״ באמת, השתנתה, שאיפותיו – אל עונג רוחני בלבד, ואזי מסוגל הוא לצאת מן ״הענן״ ולהלחם ב״עמלק״ הרוחני שבדורנו… ויש בו גם את ״המטען ־ ההכרתי״ וה״סגנון ־ המתאים״ להשפיע על יהודי ולקרבו בבחי׳ "יוסף ה׳ לי בן אחד" (שמ״אחר״ נעשה "בן")… והרוצה לזכות ב״אהבה – אמיתית״ (היינו התופסת כל אישיותו, גם ה״שמאלית״…) ולצאת מקונכייתו להאיר העולם מתוך תחושת ״חוסן – רוחני״ והענקתו גם לזולת – לא די לו בכמה ״טיפות סגולה״ של חסידות… לכך דרשה "שטיפת מוחו" במי הדעת הטהור במשנת חב״ד שהינה ה"תלמוד" וה״רמב״ם״ של תורת הבעש״ט עד ״כמים לים מכסים״.
(פנימיות 18, אדר א' ה'תשנ"ה – שאלות ותשובות עם: הרב יחזקאל סופר)