פעולת התפילה

עבודת התפילה נמשך גם בתורה

א. מבואר בתניא (קונטרס אחרון, קנ"ה א) שהטעם לכך שעל־ידי תפילה נמשך אור איך סוף שלמעלה מהשתלשלות, אשר על־ידי המשכה זו נעשה שינוי בנבראים, לרפאות החולים ולברך השנים, הוא מפני גודל העילוי של ״העלאת מ״ן״, כלומר התעוררות רצון תשוקה וצימאון להידבק בה׳.

נקודת הביאור על־כך שדווקא התפילה, היא הממשיכה אור אין־סוף שלמעלה מהשתלשלות באופן נעלה יותר, היא: "כמים הפנים אל הפנים כן לב האדם (העליון, הקב״ה) אל האדם״ (שלמטה). וכנגד עומק התעוררות האדם למטה, כך עומק הגילוי וההמשכה מלמעלה. והנה, דווקא בתפילה, מתעורר היהודי ברגש עמוק של ביטול לה׳. מהותו של ביטול זה, שהיהודי מתעלה לגילוי צימאון לה׳ מעומק הנפש שלמעלה מכוח החכמה שבנפש, עד שמבטל את כל רצונותיו, ואין לו אלא רצון אחד לאביו שבשמים. עיקר ה׳ביטול׳ הוא בעבודת התפילה, שהאדם המתפלל הוא כ"עבד בפני רבו" (טושו״ע [ודאדמו״ר הזקן] או״ח הל׳ תפילה סו״ס צ"ה.). וכך מבואר הענין ב׳אור התורה׳ ל"צמח־צדק" (נשא ע׳ ער"ה) במעלת התפילה, ש״על־ידי ביטול העבד ממשיך ׳יהי רצון׳ מה שלמעלה מהחכמה". וזהו שבברכות (ל"ד ב') מבואר הטעם על־כך שהועילה תפילת רבי חנינא בן־דוסא, לפי שהוא "כעבד לפני המלך".

לאחר שעל־ידי עבודת התפילה בביטול לה׳, זוכים להמשיך גילוי אור אין-סוף שלמעלה מהשתלשלות, נמשך ומתגלה גילוי אור אין־ סוף זה, על־ידי עבודת לימוד התורה. בכך נכללים ־ התפילה שאדם מתפלל כדי לזכות בתורה, למטה מזה – העבודה של "שונה פרקו מאה פעמים ואחת" כדי לשנות טבעו ורגילותו, ולמטה מזה – היגיעה בהבנת התורה. כך מהווה התורה שלומד, "כלי" להמשכה שלמעלה מהשתלשלות שעל־ידי התפילה.

ב. (בשנת תשמ׳׳ב מלאו מאה ושתים שנה להולדת הוד כ׳׳ק אדמו׳׳ר מוהריי׳׳צ זי׳׳ע בי״ב תמוז. בערב יום ההולדת סיימו לומר פרק ק׳׳ב בתהילים, וביום ההולדת התחילו לומר פרק ק׳׳ג, על־פי תקנת הבעש׳׳ט לומר את פרק התהילים השייך לאותה שנה. בהתאם לכך ביאר הרבי): (תהילים ק״ג) והנה ענין זה שהאור שנמשך על־ידי התפילה נמשך ומתגלה אחר־כך גם בתורה, מרומז בפרק ק׳׳ב ובפרק ק׳׳ג שבתהילים: מזמור ק׳׳ב מתחיל בענין התפילה – תפילה לעני וגו׳, ובתפילה עצמה – בתפילה שבתכלית הביטול, "תפילה לעני כי יעטוף ולפני הוי׳ ישפוך שיחו", וכתורת הבעש׳׳ט הידועה ("כתר שם טוב", קה׳׳ת, סי׳ צ"ג) דזה שהעני בתפילתו – אינו מבקש שום דבר, גם לא עניינים רוחניים, וכל מבוקשו הוא לשפוך שיחו לפני הוי׳ הוא מפני גודל הביטול שלו.

ובהמשך המזמור – אומר: "תכתב זאת לדור אחרון" וגו׳, שזה קאי על התורה שהיא נצחית. ויש־לומר, שהקשר של שני העניינים הוא, כי הענין של נצחיות התורה בעבודת האדם הוא על־ידי עבודת התפילה, ובפרט שהתפילה היא בביטול נעלה כזה – שאומר שירה על כל מאורע, כדוד המלך – הרי שהביטול שבתפילה נמשך גם בעסק התורה שלו, שגם הלימוד בהבנה והשגת השכל הוא בביטול לה׳

שהתורה שלומד היא חקוקה במוחו וליבו, (להעיר מ׳לקוטי תורה׳ סו׳׳פ קדושים), שאז דווקא אין שייך שיהיה בזה שינוי (-נצחיות). ובכדי שלימוד התורה שלו יהיה באופן של חקיקה הוא על־ידי הקדמת עבודת התפילה, מתוך תכלית הביטול. שכשתפילתו היא באופן ש׳׳לפני הוי׳ ישפוך שיחו", על־ידי־זה הוא ממשיך גילוי אור אין־סוף שלמעלה מהשתלשלות, והמשכה זו באה אחר־כך גם בלימוד התורה שלו – ״תכתב זאת לדור אחרון".

ג. ועל־דרך־זה הוא במזמור ק׳׳ג, שמתחיל בענין התפילה – "ברכי נפשי את ה'" שהיא תפילת שבח והודיה, ובתפילה עצמה – תפילה שבתכלית הביטול. הדבר בא לידי ביטוי בכך שהשבח וההודיה של דוד להקב״ה ("ברכי נפשי את ה'") הייתה על כל מאורע ומאורע, כדאיתא בגמ׳ (ברכות י' א') שדוד גר בחמישה עולמים ובכל עולם אמר שירה (כמפורט שם שאמר שירה: א. במעי אימו, ב. בצאתו לאוויר העולם, ג. בהיותו יונק משדי אימו, ד. שראה במפלתן של רשעים, ה. כשנסתכל ביום המיתה).

ויש־לומר, שכל מאורעות האדם נחלקות לה׳ סוגים (חמישה עולמים) ודוד אמר שירה להקב״ה גם על עניינים שהם היפך הטוב הנראה והנגלה, וזאת בשל גודל ועוצם הביטול שלו. ובהמשך המזמור אומר: "ברכו ה׳ מלאכיו גיבורי כוח עושי דברו לשמוע בקול דברו", ואיתא על־כך בגמ׳ (שבת פ"ח א') "ברישא עושי׳ והדר לשמוע"׳ – שזו הקדמת נעשה לנשמע שהייתה הכנה לקבלת התורה. ויש־לומר שהקשר של שני הענינים הוא, כי הביטול של הקדמת נעשה לנשמע הוא לא רק בנוגע לקיום המצוות אלא גם בלימוד התורה. שעל־ידי שלפני מתן־תורה הקדימו נעשה לנשמע ניתן הכוח לכל אחד מישראל שלימוד התורה שלו יהיה ב׳ביטול׳, באופן של "תען לשוני אמרתך", כ"עונה אחר האומר", ועד שהביטול שלו כשעוסק בתורה הוא דוגמת הביטול ש"על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן", (עיין בכל זה בהוספות ל׳תורה אור׳ ק"י א' ואילך).

וזוהי השייכות של "לשמוע בקול דברו" ל׳׳ברכי נפשי את ה״׳. כי על־ידי עבודת התפילה, ובפרט שהתפילה היא בביטול נעלה כזה – שאומר שירה על כל מאורע, כדוד המלך כנ׳׳ל – הרי שהביטול שבתפילה נמשך גם בעסק התורה שלו, שגם הלימוד בהבנה והשגת השכל הוא בביטול לה׳.

(פנימיות 70 י"א ניסן ה'תשס"ד – לפי מאמר ד"ה עשרה שיושבים (ב) סה״מ מלוקט ח"ד)