בהמצאנו בחודש אדר שגור בפינו מאמר חז״ל ״משנכנס אדר מרבין בשמחה״. כל שהתוודע במדה כלשהי לתורת הבעש״ט והדרכותיה – יודע שאחד מעקרונותיה החשובים הוא, ענין השמחה.
הציווי "עבדו את ה, בשמחה" מלמדנו כי השמחה היא חלק מעבודת ה' וכי כל עבודה מעבודת השם צריכה להיות בשמחה. כאן, איפוא, המפתח להבנת מהות השמחה הנדרשת. לאמור: השמחה צריכה לשמש בת־לויה לעבודת ה', הרמב״ם (הל׳ יום־טוב, פ״ו ה״כ, ובהל׳ לולב פ״ח הט״ו) מפליג בשבח עבודת השמחה המלוה את המצוה, ומסביר על־פי־זה את הפסוק ״תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה״ וכו'. האריז״ל מפרש זאת באור מיוחד, ומסופר עליו שזכה לכל השגותיו בזכות שמחה של מצוה שלו.
ראשית, לימדה החסידות שאין רגע פנוי ומשוחרר מעבודת ה', ומאחר שאדם צריך לעבוד תמיד את ה' והרי העבודה צריכה להיות בשמחה – עליו להיות תמיד בשמחה.
זאת, ועוד: בעצם העובדה שהוא מקיים מצוה (והרי בכל רגע, כאמור, מקיים מצוות) – יש לו לשמוח בגילה ורננה. הרי בקיימו את המצוה הוא מחבר את נפשו, שהיא חלק אלוקה ממעל, אל מקורה ושרשה, שהוא הקב״ה, ממנו ירדה והוגלתה אל בין ההגבלות הגופניות של העולם הזה. (תניא פרק ל״א).
תורת חב״ד מלמדת להתבונן בענינים המעוררים שמחה: שמחה עמוקה נוצרת מהתבוננות באמונת אחדות ה' בבריאה, כידוע, מיסודי היסודות של תורת החסידות היא האמונה באחדותו המוחלטת של ה' בבריאה, המגלה את התבטלותו של העולם ומלואו לגבי מקורו שהוא אור אין-סוף ברוך הוא.
כאשר אדם מתבונן ומתעמק בעובדה אמיתית זו של המצאותו המלאה של הקב״ה בתוך הבריאה נוצרת תחושה של קרבת אלקים. "כשיעמיק בזה הרבה ישמח לבו ותגל נפשו אף גילת ורנן בכל לב ונפש ומאד באמונה זו כי רבה היא… כמה גדולה שמחת הדיוט ושפל אנשים בהתקרבותו למלך בשר ודם המתאכסן ודר אתו עמו בביתו, וקל־וחומר לאין־קץ לקרבת ודירת מלך מלכי המלכים הקב״ה״. (תניא פרק ל״ג). ״אמונה אמיתית ביוצר בראשית, דהיינו שהבריאה יש מאין… היא בכל עת ורגע, שמתהוים כל הברואים יש מאין מחכמתו יתברך המחיה את הכל, וכשיתבונן האדם בעומק הבנתו ויצייר בדעתו הוייתו מאין בכל רגע ורגע ממש, היאך יעלה על דעתו כי רע לו?" (אגרת הקודש, פרק י״א).
בפרק כ״ו שבספר ה״תניא״ מסביר אדמו׳׳ר הזקן את ההכרח להתרחק מכל נדנוד של עצבות ואת סכנתה של זו למאבק התמידי של הנשמה עם הגוף, ובהמשך הוא מציע דרכי התבוננות שונות על־מנת להתגבר באמצעותן על העצבות. לסוגיא זו מוקדשים גם הפרקים כ״ז, כ״ח, ל״א, ל״ג ועוד. החסידות לימדה שיש קשר ישיר בין השמחה לענוה. שכן החסידות מגדירה את העניו האמיתי לא כאדם שאינו יודע את מעלותיו, ואינו מחזיק טובה לעצמו. יודע הוא העניו שכל כישוריו ניתנו מאת הבורא, וגם כשפיתחם – בכוח שניתן לו מאת בוראו. כן הוא העניו שאילו ניתנו כוחות אלו לאדם אחר, היה מטיב להשתמש בהם, יותר ממנו. לפיכך אינו סבור כלל שמגיע לו שפע של טובה וברכה. מכיון שכך, אינו נעצב אל ליבו בחסרונם של אלו.
זהו הקשר שבין שמחה לענוה: העניו, כשמתבונן בנקודות המעוררות שמחה הנ״ל, מתעורר בקלות לשמחה אמיתית, שכן אינו זקוק למהפך בנפשו, אינו זקוק לצאת מעצבות, אלא עליו להתרומם ממצב של שלוה למצב של שמחה. לא כן הדבר באדם שאינו עניו אמיתי. הוא מחזיק טובה לעצמו וקיימת בו ההרגשה הטבעית – "מגיע לי". משום כך נופל הוא למצב של עצבות כאשר חסרים לו משאלות נפשו. אדם כזה כשמתבונן בנקודות הנ״ל, נצרך לפעול מהפך בנפשו מן הקצה אל הקצה, מעצבות ויאוש לשמחה פורצת גדר, זה קשה. טוב איפוא להיות עניו…
פעמים רבות מוצעת הדרך של "פריצת גדרים" באמצעות השמחה גופה, דרך אותה מורה הרבי.
במקרים של יסורים ל״ע יש להצטייד בבטחון מוחלט שהקב״ה ייטיב לאדם גם ״בטוב הנראה והנגלה״, כלומר, במדה כזו שגם האדם בעיני הבשר המוגבלות שלו יראה טוב לפי מושגיו הוא.
במקרים כאלו חשובה השמחה, גם כפעולה לשינוי המצב לטובה, שכן שמחה למטה מעוררת שמחה למעלה. אב רחום, כשרואה את בניו הקטנים שמחים ומאושרים מתמלא בשמחה.
חסידות נותנת משל להסברינו "מה קורה" בשמי רום כשישנה שם שמחה: ״מלכותא דארעה כעין מלכותא דרקיעא״ נאמר בתלמוד. והנה כשהמלך בשר ודם במצב של שמחה, נפרצים גדרים. הוא סולח ומוותר ומגלה יחס חביב ולבבי לפשוטים שבאנשים כאל חשובי השרים. אף במלכותא דרקיעא כך, שכשישנה שמחה למעלה נפרצים הגדרים, ואף לחייבים ״נמשכות״ סליחה ושפע של ברכה וטובה נראית ונגלית. זהו גם פשר הוראותיו של הרבי החוזרות ונשנות בזמן האחרון, להרבות בשמחה כדי לקרב ע״י כך את ביאת המשיח. ואגב, רמז מעניין: ״ישמח״ – אותיות ״משיח״ הוי אומר: ע״י שמחה של מצוה מחישים את הגאולה.
ה״צמח צדק״ מדגיש את הצורך ש״יראה בעצמו תמיד בתנועות הגוף תנועות המשמחות כאילו הוא מלא שמחה בליבו, אף על פי שאינן בליבו כן בשעת מעשה, וסופו להיות כן… וככה יערה ה' רוח ממרום בשמחה ובטוב לבב. וכותב הוא עוד בשם אדמו״ר הזקן שאמר לו כך: ״כך היה הרב המגיד ממעזריטש אומר על הפסוק ״ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם – שכפי שאדם מראה מלמטה כך מראים לו מלמעלה״.
(פנימיות 52, אדר ה'תשנ"ח – מאת הרב אברהם פיזם)