מספר הוד כ״ק אדמו׳׳ר מוהריי״ץ: אל הבעש״ט בא יהודי בלב מר. במה התבטאו צרותיו – אין אני יודע, אם בעניני בריאות, או שלא היו לו ילדים, או צרה אחרת גדולה ל״ע, היהודי יבב וילל בפני הבעל־שם־טוב, שיעזור לו בתפילותיו ובתחנוניו.
כידוע היה הבעש״ט גדול מאד באהבת־ישראל, והיתה לו מסירות־נפש על־כך, עגמת נפש מאד מצערו של היהודי, אך ראה למעלה שאין הוא יכול לעזור לו.
ניגש הבעש״ט אל ארון הספרים, הוציא גמרא ונתקל במסכת בבא בתרא במאמר "כל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך" (ב״ב ט"ו,ב'.), שכן לאיוב היתה הצלחה בצדקה.
מהאירוע שנתקל דוקא במאמר חז״ל זה אודות איוב, ראה הבעש׳׳ט השגחה פרטית, שעל־ידי מאמר זה צריך אותו יהודי, הנצרך הגדול, להיוושע.
בעיר בראדי היה יהודי בשם ר׳ שבתי־מאיר, יהודי שידע ללמוד ופיזר הרבה צדקה. כל בקשותיו מהשי״ת היו שיתן לו השי״ת הצלחה בצדקה, שיתן מתוך לב־טוב ואשר הצדקות שלו תצלחנה, שאלה שלוקחים ממנו – יוושעו.
השי״ת נתן לו לר׳ שבתי־מאיר עשירות גדולה, אך ר׳ שבתי־מאיר לא שינה את ביתו. הוא חי כפי שחי עד אז, כאשר היה בעל־הבית רגיל, אלא בצדקה – שחלק גדול היה זה מתן־בסתר, שאף אחד לא ידע מכך – היה הדבר ניכר מאד, מזמן לזמן הלכו וגדלו הוצאות הצדקה שלו, ותמיד ביקש מהשיי׳ת שיזכה אותו בהצלחה בצדקה.
בית־דין של מעלה פסק, שר׳ שבתי־ מאיר זכאי שהשי״ת ימלא בקשתו ושתהיה לו הצלחה בצדקה. כשנזכר הבעש"ט בר׳ שבתי־מאיר מבראדי, הבין היטב, שמן השמים הכניסו בו את הדיעה לקחת גמרא,
ומן השמים עשו שיפגע בגמרא זו ובמאמר זה, וזאת כדי שיזכר בר' שבתי־מאיר מבראדי, כאשר הוא יודע פסק הדין של בית־דין של מעלה שתהיה לו הצלחה בצדקה, ועל־ידו – על־ידי ר' שבתי־מאיר – יכול אותו יהודי להיוושע.
הבעש׳׳ט הורה ליהודי ללכת לבראדי, שם ישנו יהודי בשם ר׳ שבתי־ מאיר שהוא מכניס אורחים גדול, ובודאי יזמינו להתארח אצלו בשבת, ואחרי שבת, כשיצטרך לעזוב את בראדי, יודה לר׳ שבתי־מאיר על הכנסת־האורחים ויבקשו שיברך אותו להיוושע מן השמים מהצדקה הגדולה שלו.
היהודי הלך לבראדי, בבואו לשם שבת אצל ר׳ שבתי־מאיר, והיתה זו שבת מלאה אורחים. ר' שבתי־מאיר נתן לכל אחד מהטוב והיפה ביותר ביד הרחבה, ביום ראשון נפרד היהודי מר׳ שבתי־ מאיר, וביקש את ברכתו כפי שהורה לו הבעש״ט.
ר׳ שבתי־מאיר ברך את היהודי בלבביות, והשי״ת קיבל את ברכתו והיהודי נושע. ■
רפואה קרובה לבוא…
"חשבתי שהרבי לא שמע היטב את דברי", סיפר ר' י. שיפרין מבני־ ברק, שביקר אצל הרבי. היה זה ביום ראשון. עמדתי בתור ל״דולרים" כדי לבקש מהרבי ברכה לספר שעמדתי לפרסם, בתגובה נתן לי הרבי דולר נוסף ואמר: אמן צדקה בעבורה, רפואה שלמה בקרוב״.
הייתי מופתע לגמרי, לפני שהצלחתי להביו מה קורה, כבר מצאתי את עצמי בחוץ; התור התקדם הלאה. הייתי משוכנע שהרבי לא שמע היטב את בקשתי. חזרתי לבית מארחי בבורו־ פארק, ומיד בהיכנסי קידמה את פני הודעה דחופה: אשתי התקשרה מארץ הקודש וביקשה שאטלפן מיד הביתה.
צלצלתי מיד. אחת מבנותי ענתה לטלפון, ואמרה כי אשתי איננה בבית; היא בבית הרפואה. ליבי החסיר פעימה כששמעתי מדוע: בתי הנמצאת בחודשים האחרונים להריונה, איבדה לפתע את הכרתה והתמוטטה. הרופאים תיארו את מצבה כקריטי.
היכו בי בעצמה הדברים ששמעתי מהרבי רק לפני שעה קלה, מיד שלטה בי תחושת הקלה. סיפרתי לבתי על הדבר והרגעתי אותה שהכל יבוא על מקומו בשלום.
נתתי מיד צדקה לזכותה של בתי, וכבר באותו ערב צלצלה אישתי: "לרופאים אין שום הסבר אבל ברוך ה׳ – המשבר חלף". ■
"מתי יום הולדתך"?…
את יום הבר־מצוה שלי חגגתי ברוב פאר והדר באולם רחב עם קהל המונים שבאו לברכני ביום שמחתי. היה זה ביום ד' בחשון תשכ״ח. יום הולדתי, מאז ומתמיד היה יום מיוחד בחיי הפרטיים שהוקדש לחשבון הנפש וקבלת החלטות טובות להבא. בשנת תשל"ד נסעתי ל״בית חיינו" – 770 להסתופף בצילו של הרבי. כנהוג אז, עשיתי מאמצים להכנס ל״יחידות" אצל הרבי בסמיכות ליום הולדתי, היתה זאת ה״יחידות" הראשונה שלי וההתרגשות היתה מעל ומעבר. נכנסתי, ומסרתי לרבי את דף מכתב ה״פדיון־נפש". בראשית הדף ציינתי בכתב ברור את יום הולדתי ד, חשון בו אני מבקש את ברכתו הק׳ לשנה הבאה.
כשהביט הרבי במילים אלו, סימן משהו, וכשהתחיל לדבר, שאל אותי: "מתי יום הולדתך"? עניתי: ד׳ חשון, כולי מלא התרגשות. הרבי לא קיבל את המענה שלי, ומסקנת ה״מעין ויכוח", נסתיימה שהרבי לא מקבל שזהו יום הולדתי.
כשיצאתי, שלחתי מברק דחוף שישלחו לי את תעודת הלידה, וכשזו הגיעה לידי, בדקתי היטב את התאריך, ומה נדהמתי לראות שאכן היתה זו טעות, ובמקום ד׳ חשון התברר לי שיום הולדתי הנכון הוא י״ד חשוף והיה הדבר לפלא גדול ביותר, כיצד במשך 19 שנה טעיתי אני ומשפחתי ביום הולדתי ורק הודות לרוח־קדשו של הרבי נודעתי לאמת.
כשסיפרתי זאת בהתפעלות להרב אברהם דונין שליט׳יא, משליחי הרבי לתענך, הגיב: ״מה אתה כל־כך מתרגש? בדידי הוה עובדא, וכמו שקרה לך קרה גם לי והרבי העמידני על טעותי״. ■ (פנימיות 41)