שאלה: ידוע ומפורסם שכאשר מורנו הבעש״ט הקדוש שאל את המשיח (כאשר נכנס להיכלו בעת עליית הנשמה בר״ה שנת ה׳תק״ז) ״אימתי אתי מר״, ענה לו המשיח שזה יהי׳ כאשר ״יפוצו מעיינותיך חוצה׳׳.
ברצוני להבין מהו תוכן הענין שבזה, האם זו רק סגולה לביאת המשיח, או שמעיינותיו של הבעל שם טוב, תורת החסידות, קשורים בתוכנם לביאת המשיח ולגאולה? ובאם כן הוא, מה הקשר?
תשובה: לכל לראש נציין שהשנה, ה׳תשנ׳׳ז, היא שנת המאתיים וחמישים מאז אמירת המשיח הנ"ל.
והנה דברים דומים למה שאמר המשיח להבעש"ט אמר משה רבנו ע"ה, רעיא מהימנא גואל ראשון ואחרון, לרשב"י,
והוא בספר הזהר (ברעיא מהימנא פ׳ נשא דף קכ׳׳ד עי׳ב – הובא בתניא, אגרת הקודש, סימן כ׳׳ו בתחילתו): ״והמשכילים יבינו׳׳ (דניאל יב, יו״ד – בענין הגאולה), מסיטרא דבינה, דאיהו אילנא דחיי, בגינייהו איתמר (דניאל שם, ג) ״והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע״, בהאי חיבורא דלך דאיהו ספר הזהר… ובגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזהר, יפקון בי׳ מן גלותא ברחמי וכוי. עכ״ל.
ועד׳׳ז מבואר בתקוני זהר בכמה מקומות כמובא וכמבואר בלקוטי שיחות ח״ג בשיחה ליו״ד שבט, ועוד, וכמצויין בניצוצי זהר שם.
וגם בזה צריך ביאור כנ׳׳ל – מהי השייכות של ספר הזהר לגאולה!
בתורת החסידות, ובפרט במה שנקרא ״דער ארום פון חסידות״, מוסבר ענין זה באריכות, – ״מסביב לחסידות״. כמו שיובא בעזה"י בהמשך דברינו.
אבל מאחר שברצוננו להבין את הענין לעומקו ולפרטיו, עלינו להעתיק תחילה את דברי מורנו הבעש״ט הק׳ ככתבם וכלשונם, ונשתדל ללמוד אותם באופן ״ישיבתי״.
וזה לשונו הק׳ באגרתו לגיסו הרה״ק ר׳ גרשון מקיטוב זצללה"ה, (נדפסה בסוף הספר בן פורת יוסף, בספר המכתבים מהבעש״ט ז״ל ותלמידיו (לבוב תרפ׳׳ג), (וכותב המו"ל שהעתיקה מן המכתב – כת״י חתנו של הבעש״ט הרה״צ וכו' ר׳ יחיאל – החתום בעצם כתי׳׳ק של הבעשי׳ט). בספר גנזי נסתרות (ירושלים ת׳׳ו תרפ׳׳ד) ח״א סי׳ ס"ה. בספר בעש״ט (לודז תרח״ץ) [היינו ס׳ הבעש״ט עה״ת, שנדפס מאז כמה פעמים בדפוס צילום. המעתיק] פ׳ נח הגהה י"ג. וחלק ממנה בתחלת ספר כתר שם טוב [ובהוצאת קה׳׳ת נדפסה גם תחלת האגרת וסופה, בע׳ קמ׳׳ב- ג. המעתיק]. וספר לקוטי אמרים להרב המגיד ממעזריטש – כמצויין כל זה בלקו׳׳ש ח״ג ע׳ 468 הערה 24, ועוד מקומות בלקו״ש. – וכאן הובא בהשמטות ובתוספת פיסוק וחלוקה לפיסקאות):
בראש השנה שנת תק״ז עשיתי… עליית נשמה… ועליתי מדריגה אחר מדריגה עד שנכנסתי להיכל משיח ששם לומד משיח תורה עם כל התנאים והצדיקים, וגם עם שבעה רועים… ושאלתי את פי משיח: ״אימתי אתי מר״, והשיב: ״בזאת תדע, בעת שיתפרסם למודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעיינותיך חוצה מה שלמדתי אותך והשגת, ויכלו גם המה לעשות יחודים ועליות כמוך, ואז יכלו כל הקליפות, ויהי' עת רצון וישועה״.
ותמהתי על זה, והי' לי צער גדול באריכות הזמן כל כך, מתי זה אפשר להיות. אך ממה שלמדתי בהיותי שם שלשה דברים סגולות ושלשה שמות הקדושים והם בנקל ללמוד ולפרש. ונתקרר דעתי, וחשבתי אפשר שעי״ז יוכלו גם אנשי גילי לבוא למדריגה ובחינה כמותי, דהיינו שבהיותם יכולים לעלות וילמדו וישיגו כמו אני.
ולא נתנה רשות כל ימי חיי לגלות זאת, וביקשתי עבורך ללמד אותך ולא הורשיתי כלל…
אך בזאת אני מודיעך והשם יהי׳ בעזרך, לנוכח ה׳ דרכך ואל יליזו בעת תפילתך ולימודך וכל דיבור ודיבור ומוצא שפתיך, תכווין לייחד, כי בכל אות ואות יש עולמות ונשמות ואלוקות, ועולים ומתקשרים ומתייחדים זה עם זה, ואח׳׳כ מתקשרים ומתייחדים באותיות ונעשה תורה, ומתייחדין כל העולמות כאחד ועולים, ונעשה שמחה ותענוג גדול לאין שיעור…
ובודאי ה׳ יהי׳ בעזרך ובכל אשר תפנה תצליח ותשכיל, תן לחכם ויחכם עוד.
עד כאן לשונו הקדוש.
והנה כל הדברים הללו נראים כסתומים והם צריכים פירוש גדול, וכן צריך ביאור למה רבותינו נשיאינו מביאים מכל מענהו של המשיח רק הענין ד"לכשיפוצו מעיינותיך חוצה" ואין הם מביאים שאר הדברים שבמענהו של המשיח.
אבל בינתיים נמצינו למדים מתוך דברי הבעש׳׳ט טעם ברור למה ש׳׳יפוצו מעיינותיך חוצה״ הוא הקדמה והכנה לביאת המשיח, כי הרי זהו לשונו של המשיח: ״בעת שיתפרסם לימודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעיינותיך חוצה מה שלמדתי אותך והשגת״, היינו שלימודו של המשיח שלימד לבעש׳יט הוא הכנה לביאתו של המשיח שאז ילמד תורה עם כל ישראל.
[ויש להעיר מדברי הפירוש (המיוחס ל)רש״י במסכת תענית דף ז' ע״א, וז׳׳ל: יפוצו מעיינותיך חוצה, אם הגון הוא אמור לו סתרי תורה. עכ׳׳ל (ובהגהות הב׳׳ח הביא גירסא אחרת: דברי תורה]). (פנימיות 37 – עם הרב אברהם בחך פבזנר)
תורת החסידות – טעימה מתורתו של משיח
– מאמר שני בסדרה –
לעיל הובא מענה המשיח להבעש״ט, שעל שאלתו “ ״אימתי אתי מר״ ענה: (שיבוא) ״בעת שיתפרסם לימודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעיינותיך חוצה… מה שלימדתי אותך והשגת כו'.
ומשמעות הדברים היא שלימוד זה שהמשיח לימד את הבעש״ט, הוא מתוך תורתו של משיח שילמד תורה את כל העם כאשר יבוא ויתגלה במהרה בימינו, תיכף ומיד ממש.
וכמו שמפורש דבר זה בספרי חסידות, כגון בס׳ ״זכר צדיק׳׳ (דף יו׳׳ד ע׳׳א) (הובא בס' ״בעל שם טוב על התורה״ בהקדמה אות כ"ב) וז״ל: ״אמר הרה׳׳ק מקאיידנוב כי כל דרך הבעל שם טוב הקדוש נ״ע הוא ללמוד עצמו למשוך עצמו להעבודה שיהיה בימות המשיח, כי ממנו ואילך התחיל להתנוצץ ניצוצי נשמת משיח בראשי הדור, וזהו (סנהדרין צ״ז סע״א) שני אלפים ימות המשיח, אלפים הוא לשון לימוד אאלפך חכמה, והוא ללמוד עצמו דרך העבודה שיהיה בימות המשיח, כי בכלל, כל דרך החסידות הוטבע על שני הגלגלים והאופנים האלו שתמיד יסבו בלכתן והוא ענוה ושמחה כו'.״
וביותר מפורשים הדברים בחסידות חב״ד, וכגון דברי כ׳׳ק אדמו׳יר מוהרש״ב נ׳׳ע בספר המאמרים תרס״ג- ד ע' רנ"א, (בשם אביו כ״ק אדמו״ר מוהר׳׳ש נ׳׳ע ־ ראה שם ע׳ רנ"ב קרוב לסופו), וז"ל: ״…אלף שנה למעלה נחשב כיום אחד… ומצוה… לטעום מכל מאכל שנתבשל לשבת… וכן הוא בכלל, אלף הז' נקרא יום שכולו שבת, ואז תהיה הסעודה מלויתן ושור הבר, וידוע הפירוש על פי חסידות – שיתגלה פנימיות התורה ע״י משיח שיבוא בב׳׳א… ועל כן כיון שהתחיל יום הששי שנת ת׳׳ק, היתה הזכות והמצוה לטעום מהמאכלים של שבת, ולכן נשלח לעולם הזה הבעש"ט ז"ל לגלות פנימיות התורה, וכל מה שיתגלה פנימיות התורה ע"י הצדיקים עד ביאת המשיח, זה נקרא טעימה בעלמא, ועיקר הסעודה תהי' לעתיד". עכלה"ק (וראה שם מה שביאר שלפני הבעש"ט לא היתה אפילו טעימה, ורק "יניקה" כו'. עיי"ש).
והנה נוסף לזה שתורת החסידות היא טעימה מתורתו של משיח (כנ"ל), מצינו שהבעש"ט עצמו הי' ענינו משיח, וכמו שכתב בס' בעש"ט עה"ת בהקדמה (אותיות כ"א, כ"ג, כ"ד, והגהה ז' וראה שם אותיות י"ט, כ'):
בספר "דברי שלום" (בהקדמה דף ו' ע"ב): "עוד תוספות מעלה הי'ה לרבינו הבעל שם טוב זי"ע אשר ממנו התחיל התנוצצות משיח, כמו שמקובל בידינו מצדיקים יסודי עולם, וכמו ששאל הוא עצמו ז"ל למשיח אימתי אתי מר והשיב לו לכיתפרסם תלמודך בעולם,על כן מאת ה' נסיבה שנתקרבו אליו גדולי חכמי ישראל וכו'"…
ובספר "זוהר חי'" פרשת וישלח דף של"א ע"ג כתב וזה לשונו: "מרן הריב"ש טוב ורבינו הקדוש ר"ח בן עטר [הוא הרב בע"ס "אור החיים"] שורש נשמתם דוד מלך ישראל חי וקיים, ודרך מרן הריב"ש טוב הוא ממש גאולה שלימה לנפשות ישראל וכו' ע"ש"…
בספר ״מעשיות ומאמרים יקרים״ (דף ד'): ׳׳הרב הקדוש ר׳ יעקב ישראל מטשערקאס זצוק״ל סיפר כי זקנו הרה׳׳ק ר׳ נחום מטשרנוביל אמר שאע׳׳ג דכתיב (קהלת א׳) וזרח השמש ובא השמש, דור הולך ודור בא, אמנם הבעל שם טוב זי׳׳ע לפניו לא היה ואחריו לא יהיה עד ביאת הגואל, וכשיבא משיח [וועט עהר זיין] (=הוא יהיה) וכפל הדיבורים האלו שלשה פעמים [וועט עהר זיין], ואמר הרה׳׳ק ר׳ יעקב ישראל הנ״ל כי היה המשמעות מדברי זקינו כי הבעש״ט יהיה משיח״.״
בספר ״שארית ישראל״ (דרוש ד' מ״ג משער התקשרות): ׳׳החכמים גדולי הדור מהריב״ש ז״ל זכותו יגן עלינו, עד התגלות משיח לגמרי, הם הארות המשיח כנודע״״.
בשולי הדברים: יש לעיין במה שהמשיח אמר להבעש״ט ״מה שלמדתי אותך״, הרי מורו ורבו של הבעש״ט הי׳ אחי׳ השילוני, הנקרא ׳בעל ח׳׳י׳ (=חי׳ יחידה) (וראה מה שביאר בענין זה כ״ק אדמו״ר נשיא דורנו בלקו׳׳ש ח״ב ע' 512 הערה 62), וכמו שהבעש"ט כותב גם במכתבו הנ׳׳ל: ״ובקשתי ממורי ורבי שלי שילך עמי …ועליתי …עד שנכנסתי להיכל משיח כו׳״. ובודאי הכוונה בזה לאחי' השילוני. והיכן מצינו שהמשיח לימד את הבעש׳׳ט. ודוחק לומר שהכוונה למה שהמשיח לימד את הבעש"ט בעת אותה עליית הנשמה.
ואולי יש לומר עפ"י מ"ש הרבי בלקוטי שיחות שם, בביאור הטעם שאחי' השילוני נקרא "בעל ח"י", שזהו מצד שייכותו למשיח, וז"ל: "השייכות דח"י (חי' יחידה) לפנימיות התורה ולמשיח מבוארת ע"פ הידוע דסוד דפרד"ס התורה הוא באצילות, חי'. ומשיח הוא חי' יחידה". עכלה"ק. ועיי"ש עוד לפני"ז).
(ואולי יש להעיר לזה ממה שכתב בזהר בהקדמה (דף ד' ע"ב): "דהא מלכא משיחא אתי למתיבתא דרבי שמעון … אמר לי' (מלכא משיחא לרבי שמעון): זכאה אנת… וקוב"ה איהו חתים אורייתא ממתיבתך, וממתיבתא דחזקי' מלך יהודה ומגו מתיבתא דאחי' השילוני כו'", עכ"ל.
והיינו שמלך המשיח השווה את ג' המתיבתות – של רשב"י, חזקי' ואחי' השילוני, והרי כולם שייכים לענין המשיח רשב"י – דבספי' יפקון ישראל מבי גלותא ברחמי (כמובא לעיל), חזקי' שביקש הקב"ה לעשותו משיח (סנהדריו דף צ"ד ע"א) ואחי' השילוני – כנ"ל בדברי הרבי.(פנימיות 38)
– מאמר שלישי בסדרה – מענהו של המלך המשיח להבעש״ט, שהוא (המשיח) יבוא כאשר ״יפוצו מעיינותיך (של הבעש״ט) חוצה״ – מובא פעמים רבות בחסידות בכלל, ובחסידות חב״ד בפרט.
ובדבריו (במאמריו, שיחותיו ואגרותיו הק׳) של כ״ק אדמו״ר נשיא דורנו, מובא ענין זה מאות פעמים, ויש מקומות שבהם הרבי אומר שהחסידות מביאה את ביאת המשיח ויש מקומות (והם הרוב) שבהם הוא אומר שהחסידות היא הכנה וכלי לביאת המשיח, כדלקמן.
ונמצא שבענין השייכות של תורת החסידות לביאת המשיח ישנם, בכללות, ב׳ ענינים:
הא', שע״י שיהודי לומד את תורת החסידות ומתנהג ברוחה, הרי הוא מביא את המשיח,
והב', שכדי שיהודי יהי' מוכן לביאתו ויהי' לו "כלי" שעל ידו יקבל את הגלויים" של משיח – עליו ללמוד חסידות ולהתנהג לפיה.
ולדוגמא, בלקוטי שיחות ח׳׳ג (בסוף השיחה לפ׳ ויצא, ע׳ 794) איתא וזלה״ק (בתרגום חופשי): ״הכח… לפעול עם העולם ובה בשעה עצמה להיות מופרש מחומריות העולם, אלא אדרבה, לעשות את העולם שיהי׳ כלי לאלוקות – בא ביחוד ע״י לימוד פנימיות התורה, כי היא נותנת את ההבנה אשר ׳׳אין עוד מלבדו שכל מציאות העולם הוא אלוקות.
ומפני זה הרי גם ה״יפוצו מעיינותיך חוצה״, הפרסום וההפצה של פנימיות התורה, יביא את ה״אתי מר״, ביאת המשיח, כי החידוש של ביאת המשיח יהי׳, לא ביטול העולם, אלא שהעולם הגשמי עצמו יהיה לכלי לאלוקות, דירה בתחתונים, ״ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי׳ דיבר" שהבשר הגשמי יראה אלקות״…
וזהו הענין הא׳ שנזכר לעיל, שהחסידות (שבה נתגלתה פנימיות התורה) מביאה את המשיח.
וכן בלקו״ש ח״ב ע׳ 473 מבאר שהטעם שביאת המשיח תלויה בהפצת מעיינות תורת הבעל שם טוב, הוא מפני שע״י הפצה זו מתעוררים יהודים מ״עלפונם״, שמתגלה העצם שלהם שזה מביא את ביאת המשיח, עיי״ש.
וברוב המקומות נאמר ענין הב׳ שהחסידות היא ׳׳הכנה וכלי׳׳ לביאת המשיח.
בענין שהחסידות היא כלי לביאת המשיח, מציין כ״ק אדמו״ר נשיא דורנו לשיחתו של כ״ק אדמו׳יר מוהריי״צ נ״ע בשמח״ת תר״צ (נדפסה בלקוטי דיבורים חלק ב'), וזלה״ק שם (סוף סעיף ל"ב(ע׳ 622) ואילך בתרגום חופשי):
״ממענהו של המשיח על שאלתו של הבעש״ט מובן, שתורת רבינו הבעש״ט נ׳׳ע, והתגלות השכל האלקי, שהבעש׳׳ט ותלמידיו ותלמידי תלמידיו אבותינו רבותינו הק׳ נ׳׳ע זי״ע נתנו ־ יש לזה שייכות לביאת המשיח (יבוא בב׳׳א)…
על פי ההבנה וההסברה של החסידות, הרי היחס והשייכות של דבר אחד לזולתו, כמו כאן – השייכות של תורת הבעש׳׳ט בטעם הדבר שהחסידות היא הכנה וכלי לביאת המשיח, נאמרו כמה ביאורים, וכגון: בלקו״ש חלק י״ט בשיחה הב׳ לפ׳ דברים בסופה מבואר שזהו מפני שבביאת המשיח יתגלה הענין ד״וידע כל פעול כי אתה פעלתו׳׳, שגם ה״חוצה׳׳ שב״חוצה״, ה״פעול״ עצמו [כמו שהוא בחיצוניותו, שאין רואים את הקשר שבינו לבין הכח הפועל] – הוא מיוחד עם הקב״ה, מפני ש״אתה – עצמותו ית׳ – פעלתו׳׳; וזהו גם ענינה של תורת החסידות אשר ׳׳עצם פנימיות התורה״ מתגלה בשכל אנושי, ובכל זאת אינו משתנה עי״ז מלהיות אלקות, שזהו הענין ד״יפוצו מעיינותיך חוצה״, שה״מעין״ עצמו מגיע ל״חוצה״. עיי״ש בפרטיות (וראה גם בלקו׳׳ש חלק ט״ו ע׳ 287 ובהערה 56).
והנה במאמרינו הקודמים הסברנו את הקשר שבין ביאת המשיח לתורת הבעש׳׳ט, שזהו מפני שתורת הבעש״ט היא התחלה ו״טעימה״ מתורתו של משיח.
ולכאורה הסבר זה הוא פשוט ביותר: אבל(למרות חיפושי) לא מצאתי שיבואר כן.
ולא עוד אלא שבלקו״ש ח״ב (ע׳ 475) מבואר ששתי השיטות, של חב״ד – שכל יהודי צריך להתייגע על הבנה והשגה באלקות, ושיטת חסידות פולין – וצדיק באמונתו יחי׳, שהצדיק מתייגע וכל השאר שיש להם אמונת צדיקים, הרי הצדיק מחיה אותם – שתי שיטות אלו הם רק עתה, אבל הכל מודים שבהזמן דלעתיד יהי׳ ׳׳ומלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״, שכל ישראל יהי׳ להם הבנה והשגה באלקות, וכמ״ש ״כי כולם ידעו אותי״; וממשיך שם, שכעת, בהזמן שלפני משיח, צריך לעשות כלי גם לענין זה, ומאחר שהכלי צריך להיות מעין האור והגילוי – הרי נמצא שגם עכשיו צריך להיות מעין המצב ד״כולם ידעו אותי״, שכל ישראל צריכים להתייגע על הבנה והשגה באלקות, ושלימוד החסידות בהבנה והשגה הוא בדוגמת שבערב שבת טועמים ממאכלי השבת וכו׳. עיי״ש באריכות.
ולא נתבאר שם, שלימוד החסידות הוא מעין וטעימה מתורתו של משיח, ושזהו הענין והטעם שצריך להיות "יפוצו מעיינותיך חוצה" לפני ביאת המשיח.
ויש לעיין בטעם הדבר שלא נאמרה (בפירוש עכ״פ) ההסברה הפשוטה הנ״ל. ואבקש מקוראינו לחוות דעתם בנידון זה.
(פנימיות 39)
"יפוצו מעיינותיך חוצה" – כיצד?
– מאמר רביעי בסדרה –
הבאנו בתחילת דברנו שהבעש״ט שאל את מלך המשיח ״אימתי אתי מר״, והמשיח ענה שזה יהי׳ כאשר יפוצו מעיינותיך חוצה.
והלשון המדוייק של מענה מלך המשיח הוא (כמועתק שם): ״בזאת תדע, בעת שיתפרסם למודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעיינותיך חוצה מה שלמדתי אותך והשגת, ויכלו גם המה לעשות יחודים ועליות כמוך, ואז יכלו כל הקליפות, ויהי' עת רצון וישועה.
ותמהתי על זה, והי׳ לי צער גדול באריכות הזמן כל כך, מתי זה אפשר להיות. אך ממה שלמדתי בהיותי שם שלשה דברים סגולות ושלשה שמות הקדושים והם בנקל ללמוד ולפרש. ונתקרר דעתי, וחשבתי אפשר שעי״ז יוכלו גם אנשי גילי לבוא למדריגה ובחינה כמותי, דהיינו שבהיותם יכולים לעלות וילמדו וישיגו כמו אני. ולא נתנה רשות כל ימי חיי לגלות זאת, וביקשתי עבורך ללמד אותך ולא הורשיתי כלל… אך בזאת אני מודיעך והשם יהי׳ בעזרך, לנוכח ה׳ דרכך ואל יליזו בעת תפילתך ולימודך וכל דיבור ודיבור ומוצא שפתיך, תכווין לייחד׳׳ וכו'.
משטחיות הלשון ״ויפוצו מעיינותיך חוצה… ויכלו גם המה לעשות יחודים ועליות כמוך וכו', משמע לכאורה שביאת המשיח תהי׳ כאשר כל ישראל (או רובם עכ׳׳פ) יוכלו לעשות יחודים ועליות (שלפי פשוטו משמע שמדובר אודות עליות נשמה, בדוגמת זו שהבעש׳׳ט עשה בראש השנה תק״ז שאודותה מדובר באגרתו זו. ״כמוך״ – כמו הבעש״ט!)
אבל מפורש בכמה מקומות שע״י הפצת תורת החסידות עצמה (ללא"יחודים ועליות׳׳) פועלים את ביאת המשיח, וכמו שכתב בס' דברי שלום (בהקדמה דף ו', הועתק בס׳ בעל שם טוב על התורה בהקדמת מאירת עינים אות כ״א), וז״ל: ״עוד תוספת מעלה הי׳ לרבינו הבעש״ט זי׳׳ע אשר ממנו התחיל התנוצצות משיח, כמו שמקובל בידינו מצדיקים יסודי עולם, וכמו ששאל הוא עצמו ז״ל למשיח אימתי אתי מר והשיב לו לכשיתפרסם תלמודך בעולם כו׳״. ועוד כתב (שם דף י״ב ע״א, הועתק בהקדמה הנ״ל בשולי הגליון אות ח') וז״ל: ״ידוע כי משיח צדקנו אמר להבעש״ט כי ביאתו תליא בהתפרסם תלמודו בעולם, על כן כל מה שנתגלה ספר שהוא על פי דרך הבעש״ט הוא קירוב הגאולה״. עכלה״ק.
וכן מבואר בכמה מקומות בחסידות חב״ד, כגון בשיחת כ׳׳ק אדמו״ר מוהרש״ב בשיחת י״ט כסלו תרס׳׳ח (תורת שלום ע׳ 112) בתחילתה, שאמר וז״ל(בתרגום חפשי): ״הנני חושב שהעיקר של יפוצו מעיינותיך חוצה התחיל "לאחר פטרבורג״ (היינו לאחר שכ״ק אדמו״ר הזקן יצא ממאסרו שם) וכו׳״. עיי״ש באריכות. והרי אדמו״ר הזקן בצאתו מהמאסר לא גילה שום שמות וסגולות, אלא רק התחיל לבאר עניני פנימיות התורה בהרחבה ובעומק גדולים (וראה גם ב״תורת שלום״ ע׳ 156. ועוד). וכן גם נהגו למעשה בכל חצרות החסידות, שלימדו תורת החסידות (בכל מקום לפי שיטתו) ולא לימדו לעשות יחודים ועליות, לא להמון העם ואף לא לבני העליה(חוץ, אולי, מיחידי סגולה).
וצריך ביאור איך זה מתאים למענה המשיח.
ונראה לומר הביאור בזה באופן פשוט ביותר, שבדברי המשיח ישנם שני ענינים:
הא׳, ״בעת שיתפרסם למודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעיינותיך חוצה מה שלמדתי אותך והשגת״,
וענין ב', שהוא בנוסף לענין הא׳, ״ויכלו גם המה לעשות יחודים ועליות כמוך״.
דלכאורה, הלשון ״גם המה״ אינו מובן כלל, מי הם ה״המה״ הללו? ולמה אינו אומר ״ויכלו כל ישראל (וכיו״ב) לעשות יחודים ועליות כמוך״? ובהכרח לומר ש״המה״ מתייחס לאנשים מסויימים, והם הצדיקים אנשי השם תלמידי הבעש״ט ותלמידי תלמידיו, צדיקי הדורות. ודוקא הם (או חלק מהם) היו צריכים להיות במדריגה שיוכלו לעשות יחודים ועליות כו' (וגם זה ־ משמעות הלשון, שצריך (ומספיק) שיוכלו לעשות כו' אבל אין צורך שיעשו בפועל).
וראי׳ לפירוש זה (שרק יחידי סגולה צריך שיוכלו לעשות יחודים כו') מהמשך דברי הבעש״ט באגרת הקודש שלו, וזלה״ק: ״והיה לי צער גדול באריכות הזמן… אך ממה שלמדתי בהיותי שם שלושה דברים סגולות ושלושה שמות הקדושים… וחשבתי אפשר שעי״ז יוכלו גם אנשי גילי לבוא למדריגה ובחינה כמותי כו״׳ עכלה״ק.
הרי שפתי הבעש׳׳ט ברור מללו שאת ה״סגולות״ ואת ה״שלושה שמות הקדושים׳׳, שבפשטות הענין הם הם השייכים לענין היחודים והעליות, רצה הבעש״ט ללמד אך ורק ל״אנשי גילו״ (תלמידיו, החבריא קדישא), ולא להמון חסידיו. וכן בהמשך דבריו שהבעש״ט כתב לגיסו הרה״ק ר״ג מקיטוב זצוקללה״ה,, וזלה״ק: ״ובקשתי עבורך ללמד אותך ולא הורשתי כלל, ומושבע ועומד אני על זה״.
ובהשקפה ראשונה, היה אפשר לומר שהבקשה המיוחדת הזאת שירשו להבעש״ט לגלות את הסגולות והשמות לר״ג מקיטוב, היתה מפני מדריגתו המיוחדת ומפני האהבה וההתקשרות המיוחדים שהיו בינו לבין הבעש״ט.
אבל לאחרי העיון בהמשך הדברים נראה שבאם הי' הבעש׳׳ט מלמד את הדברים (הסגולות והשמות) הנ״ל אפילו רק לגיסו ר׳׳ג בלבד, ולא לשאר ״אנשי גילו״ – החבריא קדישא, היה זה גם-כן מספיק שזה ייקרא ״ויכלו גם המה לעשות יחודים כמוך״. (או עכ״פ הבעש׳׳ט הי׳ פועל שזה יהי׳ נחשב כן) ולכן נתאמץ הבעש״ט עבורו, בהיותו למעלה במדריגה מכל ״אנשי גילו״ של הבעש״ט.
(והטעם שהחבריא של הבעש״ט נקראו כאן בלשון ״המה״ מבלי לפרש במי מדובר, אולי יש-לומר שזהו בהמשך למה שכתוב בתחילת האגרת, ״וראיתי נשמות החיים… הידועים לי… ברצוא ושוב לעלות מעולם לעולם וכוי״. ואם-כן התיבה ״המה״ מתייחסת להאמור לעיל באגרתו של הבעש׳׳ט. ודוחק קצת). (פנימיות 40)
"יפוצו מעיינותיך חוצה" – כיצד?
– מאמר חמישי בסדרה –
דברי המלך המשיח להבעש׳׳ט,"יפוצו מעיינותיך חוצה״ – שע״י זה יבוא המשיח – כיצד מבצעים אותם בפועל?
בכללות – העניו פשוט: לומדים תורת החסידות ומתנהגים בהדרכותיה, ובאופן שזה מכניס אור וחיות בכל עניני לימוד התורה וקיום המצוות. וכן – שכל אחד מהעושים כן אינו מסתפק בזה, אלא שהוא גם מפיץ ענין זה (לימוד החסידות וההתנהגות בדרכה) בין חביריו, מכריו וכו' ככל האפשר.
ודברים אלו אמורים בנוגע לכל "חצרות" החסידות, כל "שבעת קני המנורה", היינו כל תלמידיו ותלמידי תלמידיו של הבעש"ט הק', "אור שבעת הימים".
וכמו שכתב בזה רוח אפינו משיח ה', באגרתו הקדושה ששלח בעשרה בכסלו ה׳תשי״א לכל האדמו״רים (״כבוד הרה"צ בנש״ק הוו״ח אי״א נו״מ וכו' מהר״ר… שליט״א אדמו׳׳ר מ…" וחתם עליה בשמו הקדוש בתוספת "חתנא דבי נשיאה כ״ק אדמו״ר (מליובאוויטש) זצוקללה׳׳ה נבג״מ זי״ע הכ"מ" – אגרות קודש ח״ד ע׳ סו־ז), וזלה׳׳ק: קרוב יום התשעה עשר בכסלו, יום ג׳ (לסדר את אחי אנכי מבקש. זח״א קפ׳׳ד, א) שהוכפל בו כי טוב, הוא יום ההילולא רבא של אדמו״ר הרב המגיד ממעזריטש – תלמידו הגדול וממלא מקומו של אדמו׳׳ר הבעש״ט, אשר את מימיהם אנו שותים ולאורם אנו הולכים,
הוא יום גאולת אדמו״ר הזקן ונצחון תורת החסידות – תורת הבעש״ט – אשר בני ישראל יצאו ביד רמה. ידועה שאלת הבעש״ט למשיח: אימתי אתי מר ותשובת משיח צדקנו: בעת שיתפרסם למודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעינותיך חוצה.
כי זהו הקדמה והכנה לביאת המשיח. מתוך תשומת לב לחוב הקדוש המוטל על כל ישראל וביחוד על מנהיגי ישראל בכלל, ועל מנהיגי עדת החסידים בפרט, וזכות הגדולה שלהם – להפיץ מעינות החסידות, כפי אשר הנחילו אותם לנו מורנו הבעש״ט ואחריו מורנו הרב המגיד ותלמידיהם נשיאי עדות החסידים – הנני להציע בזה לכקמ״ע אשר ביום הבהיר הזה הוא יום י״ט כסלו הבע״ל, או גם בשבתות שלפניו ושלאחריו – לסדר מסבות והתוועדות של כל אלה אשר השפעתם עליהם, אשר בהתוועדות אלו יתעוררו בפרט לעבודה בהפצת המעינות – מעינות תורת הבעש״ט, תלמידיו ותלמידי תלמידיו – 'חוצה, ובכלל לקביעות עתים לתורה, שמירת המצוות בהידור, ואהבת רעים וזיכוך המידות ע״פ תורת החסידות.
וזכות נשיאינו, נשיאי ישראל, יגן עלינו כולנו, להצליח במילוי שליחותינו בעלמא דין.
ועינינו תחזינה בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו, בעגלא דידן, אמן.
הדו״ש בלונ״ח
חתימתו הקדושה
[וידוע המעשה מאחד מגדולי האדמורי״ם זצוקללה״ה, שמשמשו בקודש הקריא לפניו את המכתבים שהגיעו אליו, וכשהגיע למכתב זה (של הרבי), התחיל להעיר שאין זה מכבודו של האדמו"ר שיכתבו לו מה לעשות כו' ומיד עוד לפני שגמר (המשב"ק) לומר את משפטו גער בו האדמו"ר: שתוק! הינך משחק באש!"]
וזהו בכללות. ובפרטיות אמר כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב נ״ע (בשיחת י"ט כסלו תרס״ח (תורת שלום ע׳ 112 ואילך). – הדברים כאן תורגמו מ״קיצור לשון״ משיחה זו שכתבו הרבי בכ״ח כסלו ה׳תשי״א, ונדפס בס' המאמרים תשי״א ע׳ 134, ליקוטי שיחות ח״י ע׳ 243, ובאגרות קודש ח״ד ע׳ נט – ואילך) וזלה״ק:
עיקר הענין של יפוצו מעיינותיך חוצה התחיל לאחר פטרבורג. לפני החסידות היה [המצב], שלא כל יהודי היה יכול להשיג את האלוקות. ולזה היה צריך שיהיה לו נשמה גבוהה או, מי שלא היתה לו נשמה גבוהה, הרי היה יכול להגיע לזה] על ידי שהוא תיקן את כל הענינים הזקוקים לתיקון וזיכך את עצמו. החסידות פעלה וחידשה שכל אחד ואחד מישראל יוכל להבין ענין אלקי ולהרגיש אותו. ובעיקר התחיל זה לאחר פטרבורג דוקא. מפני שלאחר פטרבורג נתעלה כ״ק אדמו״ר הזקן למדריגה נעלית יותר.
[״לאחר פטרבורג" הכוונה לאחרי שאדמו״ר הזקן חזר ממאסרו בפטרבורג (בפעם השניה), שאז התחיל לבאר עניני החסידות ביתר שאת ויתר עוז מכמו "לפני פטרבורג". והדברים ידועים],
אולם עבודה זו (לימוד החסידות וההתנהגות בדרכיה) אינה קלה (אלא שהבא לטהר מסייעין לו, להכנס לעבודה זו וגם לעלות בה ממדריגה למדריגה). לכל לראש, מפני שעצם העבודה, היא בעיקרה עבודת המוח והלב, וצריך הרבה עבודה ויגיעה, בכמות ובאיכות, להגיע לזה. ועוד, ואולי זהו העיקר ־ מפני שהצד שכנגד מערים קשיים, מניעות ועיכובים על לימוד החסידות והנהגותיה, יותר מאשר על לימוד התורה וקיום המצוות סתם (בלי החסידות), והוא מפריע לזה בתוקף הכי גדול ובכל מיני אופנים ותחבולות, כידוע.
[ויש בזה אריכות דברים, ואכ״מ. אבל נביא כאן דוגמא אחת: בטעם שכ״ק אדמו״ר הזקן התחיל את ספרו "לקוטי אמרים" בתיבת "תניא" מבארים שזהו מפני שיש קליפה הנקראת בשם "תניא", והיא (הקליפה הלזו) נמצאת בלב לומדי תורה, וענינה למנוע אותם מללמוד פנימיות התורה (בנימוק שזה מפריע ללימוד נגלה דתורה-תניא"). וכדי להחליש ולבטל קליפה זו, קרא אדמו״ר הזקן לספרו, (שקליפה זו היא ה״לעומת זה" שלו) בשם ״תניא״]. (פנימיות 42)
הפצת המעיינות חוצה – היחוד בזה בחסידות חב״ד
– מאמר שישי בסדרה –
הגענו לשלב שבו עלינו לסכם את העניו שעליו נסוב הדיון ברשימותינו הקודמות, והוא – שע׳׳י הפצת מעיינות הבעש׳׳ט, שהיא תורת החסידות, מכינים את העולם לקבלת פני משיח צדקנו.
הפצת המעיינות חוצה – היחוד בזה בחסידות חב"ד
בחג הגאולה י״ג תמוז תשל״ג שאל ידידי הרה״ח וכו׳ ר' בנימין נחום שיחי׳ זילברשטרום(שלמד אז בישיבת תומכי־ תמימים שב־770) את כ׳׳ק אדמו׳׳ר נשיא דורנו – שתי שאלות: הא', מה שאמר מלך המשיח להבעש״ט "ויכלו גם המה לעשות יחודים ועליות כמוך" ־ הרי זוהי מדריגה נעלית. והב', בהקדם, הבעש״ט כותב באגרתו הקדושה שכאשר שמע את מענהו של משיח, הרי"ותמהתי על זה, והיה לי צער גדול באריכות הזמן כל כך, מתי זה אפשר להיות וכו״׳. ובשיחת י״ט כסלו תרס״ח (סעיף א', תורת שלום ע׳ 112 ואילך) אמר ע"ז כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב נ׳׳ע שהעולם אומרים שהבעש׳׳ט בכה (הצטער) על ה״חוצה" כו׳ (היינו שמעיינותיו יצטרכו להגיע למקום נמוך, "חוצה"), ואמנם באגרת לא משמע כן אלא שבכה על אריכות הזמן, ("מתי זה אפשר להיות״), אבל מ"מ העולם אומרים שבכייתו היתה על ה׳׳חוצה" כו׳. ע׳׳ש בהשיחה (הדברים מובאים כאן בתרגום ובסגנון חופשי). ולכאורה איך מתאים לומר שהבעש״ט בכה על הירידה ל״חוצה", הרי עניו זה שכולם יוכלו לעשות יחודים ועליות כמוך" הוא עליה ולא ירידה?
[הרב״ז שיחי', מדגיש שאת השאלות הוא אומר מתוך הזכרון ורק בערך, כי לא נשאר לו העתק מלשון השאלות], והרבי ענה לו וזלה׳׳ק: זה ניתוסף ע״י חסידות חב״ד ונעשה אפשרי, כמובן מהשיחה עד״ז בתו״ש (=על דבר זה בתורת שלום – היינו השיחה הנ״ל).
והנה, אם כי אין בידינו להבין את דברי הרבי במילואם, ובפרט שאין בידינו הנוסח המלא והמדוייק של השאלות, אבל המסקנא ברורה, ובפרט למעשה – כדי לזרז את ביאת המשיח יש ללמוד ולהפיץ לא רק את תורת החסידות בכלל אלא גם, וזהו עיקר, את חסידות חב״ד בפרט. [ותודתי נתונה בזה לרב״ז שיחי', על שזיכנו במענה הקודש אז בעת קבלתו, ועל שהרשני לפרסם את הדברים]
ג׳ פרטים בזה: יפוצו, מעיינותיך וחוצה
כ״ק אדמו״ר נשיא דורנו כותב בענין זה, וזלה׳׳ק: ובמק"א יבאר בארוכה, איך כי התנאי אשר יפוצו מעיינותיך -של כ״ק הבעש״ט – חוצה הוא הקדמה הכנה וכלי לביאת המשיח. תנאי זה, אשר על כל אחד מאתנו כולנו להשתדל בכל תוקף למלאותו, שלשה פרטים בו:
א) יפוצו. ללמד תורת הדא׳׳ח באופן של הפצה – פיזור במרחב רב, שיגיע הלימוד לכל חלקי המקום שבו מלמד תורה זו.
ב)מעיינותיך. תורת הדא׳׳ח שמפיץ, צריך שיהיו נשמרים בה תכונות של מעין. ושתי תכונות עקריות במעין:
א) מימיו חיים ונובעים הם בלי הפסק מן מקור המעין.
ב) אין משגיחין כ״כ על הכמות, כי המעין ממקורו נובע טפין טפין. וכן הוא גם התנאי בהפצת תורה זו אין הכמות עיקר כל כך, ובלבד שיהי' לימוד חי בחיות נפשי והתלהבות פנימית, ונובע ממקורו מפנימיות נפש מפיץ התורה, הקשור בפנימיות לבבו בנשיאי תורת הדא״ח.
ג) חוצה. אל לנו להסתפק בלימוד בביהמ״ד ובביהכ״נ בלבד, כי אם גם בלכתו בדרך בשבתו בחנות וכיו״ב. וכן בנוגע למהות הלומדים – אין להצטמצם במפלגות אחדות או בסוגי אנשים מיוחדים, כי גם על הפשוט שבפשוטים מוטלת חובת לימוד תורת הדא״ח, ואפילו הגדול שבגדולים אינו יכול להגיע עד תכליתה. וגם לאלו הנמצאים מחוץ לכל המחנות, גם במקום שהכתוב מעיד עליו שהוא חוצה – גם שם צריך להפיץ המעיינות.
ההעלמות והסתרים על הפצת המעיינות
כבר צויין ברשימה הקודמת, שישנן העלמות והסתרים גדולים במיוחד על הענין דהפצת מעיינות החסידות.
והסיבה לזה היא, עפ״י המבואר באריכות בלקוטי־שיחות ח״ג פ׳ בראשית, שככל שעבודה מסויימת היא חשובה ונוגעת יותר בעבודת ה׳ של האדם, הזמן או המקום (מפני שזהו תפקידם המיוחד, "במאי הוי זהיר טפי", עפ״י רצון העליון ב״ה) – כך יש על ענין זה יותר מניעות ועיכובים (וזוהי שיחה יסודית בעבודת ה', כידוע).
ואכן אנו רואים שככל שמתקרבים לביאת המשיח, ומצד אחד מתגברים ההתעוררות והמודעות לצורך ללמוד פנימיות התורה, כך מהצד האחר מתגברים יותר המניעות והעיכובים, ההעלמות וההסתרים שעל זה. ותפקידו של כל אחד ואחד, ובפרט – בעלי תפקידים רוחניים, ללמוד בעצמו פנימיות התורה ולהוסיף בזה מזמן לזמן, להתגבר על המניעות והעיכובים (כולל כל מיני טענות ומענות), בכמות ובאיכות, וגם להשפיע על אחרים שילמדו פנימיות התורה (ועל־ידי שהוא בעצמו לומד פנימיות התורה, הרי זה נותן לו כח ועוז בכל עניניו, וגם – בהשפעה על אחרים). ועי״ז ״קאתי מר״ תיכף ומיד ממש, ונזכה לקבל את פני משיח צדקנו – מוכנים ו׳׳כלים״. (פנימיות 43 עם הרב אברהם ברוך פבזנר)
יפוצו מעיינותיך חוצה – תמונת מצב
– מאמר אחרון ומסכם –
רבים שואלים: היכן אנו עומדים כיום בענין "יפוצו מעיינותיך חוצה" ? מצד אחד, הרי כ״ק אדמו״ר נשיא דורנו הבטיח, ובאופן של נבואה, אשר "הגיע זמן גאולתכם" וכו', כידוע; אבל מהצד השני, הרי מספר לומדי החסידות והמתנהגים בדרכה עדיין אינם הרוב בעם ישראל. וא״כ כיצד הדברים מתאימים זה לזה?
ונראה שאין כאן שום סתירה, והוא בהקדים לדייק בלשון המלך המשיח שאמר להבעש״ט (במענה לשאלתו של הבעש״ט "אימת קאתי מר"): "בזאת תדע בעת שיתפרסם לימודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעיינותיך חוצה מה שלמדתי אותך כו׳״.
ונראה מלשון זה (הן מהאריכות והן מתוכן הלשונות), ששני ענינים ("שני דינים") ישנם בזה: הא', עצם הפירסום והגילוי שישנה תורת הבעש״ט. והב', שהמעיינות עצמם יפוצו חוצה:
בנוגע לעניו הא’ צריך (ומספיק) שיתפרסם ויתגלה בעולם שקיימת תורת הבעש״ט. ופשוט שאין הכוונה שאנשים יידעו שיש שיטה ולימוד(מבלי לדעת על מה היא דנה) של האיש הנקרא "בעל־שם־טוב", אלא הכוונה היא שיהי׳ מפורסם בעולם שהשיטה הזו מלמדת עניני אחדות ה׳ וכו' – כל הענינים שהחסידות מלמדת. וכאשר זה מפורסם אצל כל עם-ישראל, הרי אפילו לפני שהם לומדים את הענינים הללו כדי להבינם לאשורם על בורים – הרי כבר נפעל הענין הא׳ הנ״ל.
וליתר ביאור: עצם הדבר שבני־אדם יודעים שניתן להשיג בשכל את הענין של אחדות ה׳ – היא כבר ידיעה בענין אחדות ה': כי היינו שמי שהוא עצמו אין לו ידיעה והבנה בזה (אלא הוא רק מאמין בלבד שכן הוא – שהקב״ה הוא אחד יחיד ומיוחד ואין עוד מלבדו וכו,), הרי הוא נוטה לחשוב שמצד השכל אין דרך להבין את זה, וזה מוכרח להשאר בגדר אמונה בלבד. (ואז נמצא שמצדו נשאר הענין של אחדות ה, – למעלה מהעולם, כי מצד העולם, שהשכל הוא אחד מעניניו(ומהכי חשובים שבו) אין מבוא להבין את הענין). אבל כאשר הוא יודע, והוכח לו, שאפשר שהענין יובן בשכל – הרי גם זה עצמו הוא ידיעה (במקצת) בעניו אחדות ה, – היינו ידיעה שאחדות ה׳ הוא דבר הנקלט בשכל (היינו שאחדות ה׳ נמצא בתוך העולם).
וכל זה הוא עניו הא,; והענין הב׳ הוא שבני־אדם ילמדו בעיון את תורת הבעש״ט, וידעוה ויבינוה היטב.
ומסתבר לומר שהענין הא', הוא הכנת כללות העולם לביאת המשיח,
והענין הב', הוא ההכנה והכלי לביאת המשיח – של כל אחד ואחד באופן אישי.
וזהו מדוייק בלשון המשיח שבנוגע לענין הא׳ הוא אומר "בעת שיתפרסם לימודך ויתגלה בעולם", היינו שזהו ענין בכללות העולם, מה־שאין־כן הלשון "ויפוצו מעיינותיך חוצה מה שלמדתי אותך וכו" שמשמעותו הוא שידעו באופן של לימוד את תורת הבעש״ט.
ולפי כל זה מובן, שהענין הא׳ צריך להיות בפרסום וגילוי בעם־ישראל בכללותו, מה־שאיו־כן העניו השני הרי כשיש אלפים ורבבות מישראל (כהמציאות כיום) שלומדים חסידות – הרי זה מספיק בנוגע לביאת המשיח, אבל ח׳׳ו שזה יגרום לחלישות כלשהי בלימוד והפצת החסידות, כי מובן גם־כן שלמרות שמספיק להענין הב׳ גם כשיש חלק מעם־ישראל שלומדים חסידות, ואין הכרח שיהי' כן ברוב ישראל, מ"מ אין זה אלא בנוגע לעצם ביאת המשיח, אבל בנוגע לבל אחד ואחד בפני עצמו, הרי כדי שהוא יהי׳ מוכן וכלי לביאת המשיח – בהכרח שילמד חסידות.
ועוד מובן מכל זה שככל שיהיו יותר יהודים שילמדו את תורת החסידות, זה ימהר ויחיש את גאולתנו ופדות נפשנו על־ידי המלך המשיח.
ויש להוסיף בנוגע להענין הא׳ הנ״ל:
כדי שהחסידות תהי׳ בפירסום וגילוי בעולם, צריך גם־כן שהיא תהי׳ באופן שכל יהודי שהוא יוכל ללמדה (באם ירצה).
וגם זה נפעל בדורנו(בתחילה על־ידי כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ נ׳׳ע, בעל השמחה והגאולה של י״ב־י״ג תמוז, ונמשך באופן נמרץ ובלתי מוגבל על־ידי כ״ק אדמו׳׳ר נשיא דורנו) שעניני החסידות(וספרי יסוד שלה) תורגמו בכל השפות שאחב״י משתמשים בהם, והופצו בכל העולם באופן שכל יהודי יכול ולהבין את תורת החסידות.
ומעתה עלינו לקיים את קריאת והוראת רבותינו נשיאנו "עמדו הכן כולכם״ לקבל פני משיח־צדקנו וביחד עם זה להוסיף בלימוד החסידות ובהתנהגות בהוראותיה הן בעצמנו והן עם אחרים, ככל האפשרי.
(פנימיות 44)