לא-מעט מיהודי יוסטון חבים את יהדותם לרופא הילדים הנודע ד"ר נרקין שסיפורו האישי שימש דוגמא לרבים.
מספר השליח הראשי של הרבי בטכסס, הרב שמעון לזרוב:
ד׳ר נרקין הוא רופא ילדים נודע ביוסטון. מנכבדי הקהילה היהודית. הוא גם רופא הילדים שלנו. יום אחד, כשהגעתי עם אחד הילדים, מודיעים לי שהרופא איננו. הוא נמצא בחופשה. עבר שבוע, שבועיים, שלושה, ארבעה שבועות, והרופא טרם הגיע. רק כעבור ששה שבועות שב חזרה מחופשתו. אותו שבוע, כשחזר, באתי אליו שוב עם אחד הילדים ומיד הרגשתי שפניו אינם כתמול – שלשום. הבחנתי במין עצבות מסויימת. עננה ששרויה על פניו. כששאלתי אותו מה קרה הוא ביקש ממני שאמתין עד שיגמור לקבל קהל ואז הוא ישוחח אתי בחדרו.
"חשבת, כמו כולם, שאכן נסעתי לחופש", אמר לי ד"ר נרקין כשישבתי מולו בחדרו, פנים אל פנים – ״טעות בידך. שכבתי כאן ביוסטון בבית רפואה גדול כל ששת השבועות. לפני כחודש וחצי אני מתעורר יום אחד ורואה שאני לא מסוגל להזיז את היד. שיתוק. נבהלתי מאד וכיוון שאני רופא התקשרתי מיד לעמיתי מבכירי הרופאים ונכנסתי לביה״ר הגדול כאן. במשך כל השבועות ששכבתי טיפלו בי הרופאים הבכירים ביותר שרק ניתן היה להשיג, אבל לשווא. הם לא הצליחו למצוא ממה זה ועל מה זה. וכיוון שכך, גם לא היה ביכולתם למצוא תרופה כלשהי. הם לא הותירו בי תקוות. הם ידעו שכרופא אי-אפשר להטעות אותי והודיעו לי – את מה שכבר הבנתי לבד בעקבות הבדיקות – שכל יום השיתוק עלול לעלות גם לראש וזה הסוף. הם ניסו את כל העצות האפשריות אבל לשווא – אין תרופה״.
״הייתי נדהם״ – אומר הרב לזרוב – כשהרופא גמר את הסיפור המזעזע שלו פרץ בבכי נואש, התייפח כמו תינוק. הייתי אז צעיר, רק שנה בעיר, והרגשתי נבוך מול הרופא הגדול שבוכה בפני ומשתף אותי בטרגדיה הגדולה שעוברת עליו.
כשניסיתי להרגיע אותו אמרתי לו: שמע. אני אינני צדיק ואינני איש שעושה נפלאות. אבל "עבד אברהם אנוכי". יש לי רבי צדיק גדול שאני השליח שלו, ויש הסכם בין הצדיקים לקב״ה שהצדיק גוזר והקב״ה מקיים אבל אני לא יכול לבקש במקומך. אתה צריך לבקש. אני יכול להיות השליח שלך, אבל אתה צריך לבקש. אבל זאת דע לך: אם אתה מבקש – תקבל על עצמך לעשות מה שיאמר, אם יאמר.
״הרופא הסכים מיד ובו במקום הוא הכתיב לי לרבי הכל ממש, וביקש את ברכתו הק׳. הוא ביקש ממני שאהיה השליח שלו להעביר את בקשתו לרבי. כמובן שעשיתי את זה מיד והתחלתי לצפות במתח לתשובת הרבי. עובר שבוע, שבועיים, שלושה, ארבעה – שום תשובה.
אומר לכם את האמת, פשוט התביישתי ללכת אליו. כשאחד הילדים נהיה חולה שלחתי את אשתי עם הילד… כששלחתי את אשתי פעם שניה הוא שאל: מדוע בעלך לא בא? האם יש לו כבר תשובה מהרבי בשבילי? אני המשכתי להתחמק. עברו כבר ששה שבועות ואני כבר הספקתי "להתייאש" מקבלת תשובה.
״יום אחד בשמונה בבוקר מצלצל הטלפון. על הקו היה מזכירו של הרבי, הרב בנימין קליין: ״אתה כתבת איזה פתק לרבי בקשר למישהו בשם ד"ר נרקין?׳׳. ״בטח שכתבתי" – עניתי בהתרגשות – ״מסרתי כבר לפני יותר מ- 6 שבועות ואני מחכה כל הזמן לתשובה״. ״טוב״, אומר לי ר׳ בנימין, ״אתמול קרוב לאחת בלילה, אחרי שהרבי קיבל אנשים ל"יחידות", הוא מסר לי תשובה עבור הפתק שלך, אבל לא רציתי להעיר אותך באמצע הלילה ולכן אני מצלצל עכשיו. התשובה של הרבי היא זאת: ו) ברכה לרפואה שלמה ויבשר טוב. 2) ידרוש בשלומו בשמי. 3) יבדוק את התפילין.
״לא חשבתי הרבה וצלצלתי למשרדו, ענתה המזכירה שמעבירה לו הודעות ואמרתי לה שאני צריך אותו דחוף. זה "עמרג׳נסי". תוך שתי דקות הוא מתקשר אלי בבהלה הוא היה בטוח שמשהו קרה לי. "לא" – אמרתי לו ״זה בשבילך, יצאה אתמול בערך באחת בלילה תשובה מהרבי בשבילך. עכשיו התקשר אלי המזכיר של הרבי ואני רוצה למסור לך את התשובה. עוד בטרם שהספקתי למסור לו את התשובה, הוא צורח לי בטלפון: ״מתי אמרת״". "מתי ־ מה?״ אני שואל אותו. ״מתי אמרת שהרבי נתן את התשובה״ הוא צורח בקול רם יותר. "קרוב לאחת בלילה״ – עניתי לו – ״כך אמר לי המזכיר, הרב קליין״.
־ ״זה משהו לא יאומן! לא יאומן! לא יאומן!״ – הוא התחיל לצווח בהתרגשות ופרץ פתאום בבכי בקול רם. – ״חכה רגע. אולי נדבר פנים אל פנים. אני מגיע אליך מיד". ־ ״טוב, תבוא מיד, אבל לפני שאתה מנתק את הטלפון״.. הוא צורח שוב בהתרגשות – ״אני רוצה שתדע שאתמול בערך ברבע לאחת בלילה התחלתי פתאום להזיז את היד לראשונה מאז השיתוק!״…
״הפעם הגיע תורי להפריח צווחת התרגשות״… ״תוך שעה קלה כבר ישבתי בביתו, מרוגש יחד עמו, ושמעתי ממנו שוב ושוב איך פתאום קרוב לאחת בלילה התחילה היד לזוז, ואילו אני נזכרתי איך הרב קליין במין ״שוויון נפש׳׳ מספר לי שאתמול קרוב לאחת בלילה לאחר ה׳יחידות׳ הרבי מסר לו תשובה בשבילי…
כשנרגענו קצת מסרתי לו את תשובתו של הרבי שכללה כאמור 3 חלקים: ברכה לרפו״ש, דרישה בשלומו בשם הרבי ובדיקת התפילין… בהיסוס מסוים שאלתי אותו: "יש לך בכלל תפילין בבית ?". הוא ענה לי – "איזה ירושה״.
״לקחתי ממנו את התפילין ועוד באותו יום טסתי עם זה במיוחד לניו יורק, מסרתי את זה לבודקים המפורסמים בקראון־הייטס, ביקשתי מהם לבדוק את זה בדחיפות והסברתי להם עד כמה זה חשוב לי״. ״באותו ערב הם החזירו לי את התפילין. כן. רק פסול אחד הם מצאו. מלה שלמה חסרה. המלה החסרה היא ״ידך"…
״סמוך לאותה תקופה, ערך אחד המליונרים הגדולים של הקהילה היהודית ביוסטון חגיגת בר מצוה לבן שלו. הבן, שהמצב הכספי בבית איפשר לו לבקש כל מה שהוא רק יעלה ברוחו, החליט שבחגיגת הבר מצוה שלו צריך להשתתף הזמר המפורסם ז׳אן פירס. לא פחות ולא יותר. בסך הכל מדובר בכששת אלפים דולר להופעה פלוס כרטיסי טיסה ואירוח. סכום מזערי כזה לא מהווה בעיה והאב המליונר הסכים כמובן.
״כשהגיע ז׳אן פירס, יהודי, ליוסטון, לרגל הבר מצוה, נערכה לכבודו בערב בואו קבלת- פנים ׳ממלכתית׳ בבית המליונר היהודי ובה השתתפו כל המי-ומי מצמרת הקהילה היהודית של יוסטון. אמנים, מדענים, רופאים דגולים ועוד.
״בעיצומה של המסיבה, כטוב לב הזמר המהולל ביין ובזמר, ביקש להשמיע מספר מילים: ״דעו לכם שלפני יותר מ- 10 שנים חליתי במחלה אנושה והייתי נחשב כבר כמת. מותי הסופי ה׳רשמי׳ היה עניין של ימים ספורים. בעיר מגורי, סאן-פרנסיסקו, יש שליח של ליובאוויטש ואחד מידידי פנה אליו בשעה הקריטית כי שמע שהרבי שלו מחולל נפלאות. הרבי בירך אותי מיד ברפואה שלמה והנס הגדול, לתדהמת כל הרופאים, התרחש. המחלה נעלמה כליל ומאז המקרה עברו יותר מעשר שנים אותן אני חב לרבי מליובאוויטש, וכשאנחנו מתאספים כאן לכבוד הבר מצוה שבו מניחים תפילין ברצוני לומר לכם שזה אחד הדברים שגם אני התחלתי לעשות לאחר הנס של הרבי מליובאוויטש ואני ממשיך לעשות, יחד עם עוד מצוות, מידי יום, וכדאי שגם אתם תעשו כך״….
״בין המסובים היה גם מיודענו ד"ר נרקין, קרוב-משפחה של בעל השמחה. כשהוא שמע את סיפורו של הזמר קם הוא וסיפר בהתרגשות את הסיפור הטרי שלו… הזמר, מרוב התרגשות, פרץ בבכי שסחף עמו עד מהרה את רוב הנוכחים".
״הסיפורים המופלאים עשו להם עד מהרה כנפיים בקרב כל הקהילה היהודית של יוסטון – במיוחד לאחר הסיקור הגדול של התקשורת למהלך המסיבה לכבודו של הזמר – הם ׳הזניקו׳ את המעמד שלי כשליח חב״די והרבה יהודים שהתקרבו ליהדות – זה בגלל זה״…
(מתוך בטאון"כפר חב״ד׳ גליון 626 – פנימיות 13)