מצוות ספירת העומר , אותה אנו מקיימים בימים ושבועות אלה, כוללת (כמו כל המצוות) גם עבודה רוחנית-נפשית בהתקרבות אל ה׳, נוסף על עצם קיום המצוה כפשוטה ובמשמעותה המעשית.
דברים רבים נאמרו בספרי הקבלה, הדרוש, החסידות והמוסר על תוכנה של העבודה האמורה, כשלדעת הכל עניינה המסגרתי הוא עליה מדורגת בשלבים בעולם הרוחני המוביל אל השיא של קבלת התורה המחודשת בחג השבועות.
תורת חסידות חב׳׳ד, כדרכה בקודש ללמוד את התוכן הפנימי של כל עניין בתורה, מקדישה דברים רבים גם לנושא של מצוות ספירת העומר, הלא הם כתובים על ספרי כל נשיאי ומורי חב״ד החל בכ"ק אדמו׳׳ר הזקן נ"ע ועד להבדלח"ט כ״ק רבינו , בעושר רב, כאשר כל אחד מוסיף ומרחיב ומעמיק על קודמיו.
מן הנקודות המודגשות בתוכן הפנימי של עבודת "ספירת העומר": זיכוך והעלאת הגוף, זאת בשונה מתכנן של מצוות אחרות שהדגש בהן הוא על סיפוח וחיזוק ורוממות הנשמה – "הנפש האלוקית".
כך, למשל, מוסבר בשם כ׳׳ק המגיד ממעזריטש נ״ע שמשמעות ההוראה ״וספרתם לכם" היא – לעשות את ה"לכם" (כלומר, הגוף, על פי ההבחנה הידועה לגבי החגים בין ״לה״ לבין ״לכם״) מאיר וזוהר (כי משמעות ״וספרתם״, היא מלשון ״ספיר״, אור וזוהר).
כן מוסבר כי מצוות ספירת העומר, הקשורה עם מצוות הקרבת העומר, מתייחסת לעומר שעורים, אשר, כדברי חז״ל, הם מאכל בהמה (בניגוד לחיטים), ודבר זה מסמל את העלאת וקירוב הנפש הבהמית שבאדם (הגוף ונטיותיו הטבעיות) לקדושה.
מקומו של הגוף בעבודת ה'
הדגשים אלה מביאים אותנו לעיון בנושא: מקומו של הגוף במערכת עבודת ה׳ של האדם.
לכאורה, על פי המובן בפשטות, מהווה גופו של האדם – ניגוד וסתירה לכל עניין של רוחניות וקדושה. ידוע, למשל, הביטוי בספר הזוהר הק׳: ״תוקפא דגופא חולשא דנשמתא״ (תוקף הגוף הוא חולשת הנשמה).
אלא שהחסידות גילתה בעניין זה פנים חדשות, פנים מאירות ומסבירות, בהאירה את הנושא באור פנימיות התורה.
ידוע שהחסידות שללה בתכלית את עניין הסיגופים וריבוי התעניות שהיה מקובל לנחלת כל עובד ה׳ עד אז (אם כי ידוע גם לפני כן ש׳׳היות הגוף בריא מדרכי עבודת ה׳ הוא״, כפסק הרמב״ם, וידועים מאמרי חז״ל בעניין היושב בתענית שפעמים הוא נקרא חוטא, וראה, בין השאר, בסה״ק ״ליקוטי שיחות״, חלק ב׳, עמודים 530-532).
אחד הביטויים היסודיים והתמציתיים לרעיון זה מובע בפירושו הפנימי של כ״ק הבעש״ט הק׳ נ״ע על הפסוק ״כי תראה חמור שונאך ״וגו׳, שפירושו: כאשר תתבונן ותיווכח כי שונאך הוא ה"חמור", חומר הגוף, ותסיק מזה שעליך להגיע למצב של ״וחדלת מעזוב לו״ – יש לך לדעת כי לא זו הדרך, והציווי הוא, אדרבה: ״עזוב תעזוב עמו״ – "לברר את הגוף ולזככו ולא לשברו בסיגופים".
"טקטיקה" או משמעות עמוקה?
לכאורה, המשמעות הפשוטה של הדברים היא, כביכול, "טקטית", לאמור: מוטב יותר, מבחינת הצלחת עבודת ה׳, לעבוד יחד עם הגוף ולרתום אותו להשגת המטרה הרוחנית, במקום ליצור מכשולים והפרעות מצד הגוף אשר בחולשתו לא יוכל לעמוד במשימה הקדושה. לכאורה, זה גם המובן של פתגמו הידוע של כ״ק המגיד מעזריטש נ״ע: "נקב קטן בגוף הוא נקב גדול בנשמה" (בישוב הסתירה בין פתגם זה לבין מאמר הזוהר הק׳, "תוקפא דגופא חולשא דנשמתא", שצוטט לעיל, עוסק כ״ק רבינו בכמה הזדמנויות, ובין השאר בסה״ק ״ליקוטי שיחות", חלק ג', עמ' 806).
ברם, אין כאן רק עצה תועלתית וטקטית, שכן מאחורי זה טמון רעיון עמוק ונשגב, הנוגע ביסודותיה של תורת החסידות, ואף, יתר על כן, של היהדות בכלל. הדבר הכרחי גם מצד הנחת היסוד שכל דבר גשמי וכל תכונה ותופעה שהקב״ה קבע בטבע הבריאה מהווה ביטוי לעניין ותוכן רוחני רב משמעות (על פי הפירוש הפנימי והעמוק של המאמר ״אסתכל באורייתא וברא עלמא"). נובעת מכך המסקנה כי עצם העובדה שלצורך הצלחת עבודת ה׳ בטבע יש הכרח בבריאות הגוף ־ מלמדת כי כך הם הדברים גם מבחינה רוחנית שורשית. (אגב: בדרך זו גם מסביר כ״ק רבינו את הנאמר ב"אגרת התשובה", חלק ג׳ של התניא קדישא, פרק ג׳ ופרק ז׳ כ׳ בדורותינו אלה קשה יותר להתענות וריבוי הצומות מזיק משא״כ בדורות ראשונים, וזאת, משום שבדורותינו חשובה יותר עבודת הגוף והמעשה הגשמי כמבואר ב״אגרת הקודש״ לכ״ק אדמו״ר הזקן נ״ע, פרק ט׳ ופרק כ״א, ראה ביאורו של כ״ק רבינו ב״אגרת התשובה״, מהדורת הר״א חיטריק שיח׳, עמ' קמ״א, ע״ש).
אחדות ה' מתבטאת בגוף
את המשמעות העמוקה של מעלת הגוף נוכל להבין בשני מישורים.
המישור הראשון הוא ־ שיטת החסידות בעניין אחדות ה׳. כבר הוסבר בהזדמנויות שונות כי גישת החסידות לאמונה בה׳ אחד היא ״מקסימליסטית״, היינו ־ שהקב״ה הוא המציאות היחידה, ו"את השמים ואת הארץ אני מלא" כפשוטו. מנקודת מוצא זו מתקבלת גם מסקנה לגבי כל מהותה של עבודת ה׳ הנדרשת מכל יהודי. המסקנה היא כי עבודת ה׳ חייבת להקיף את כל המציאות שבה חי ופועל האדם, ואין שטח או תחום שאיננו משועבד כולו לעבודת ה׳. ברור אם כן בקל וחומר שגופו של האדם על אחת כמה וכמה שחייב לבטא את האלוקות שבבריאה כולה, וכך הופך כל כולו לחלק בלתי נפרד של הקדושה, דבר הניכר בכך שמציאותו של הגוף הופכת להיות מציאות חיובית, וממילא חייבת להיות שלימה ובלתי פגיעה.
שורש הגוף גבוה יותר
ההסבר האמור מבהיר לנו מדוע גם הגוף מהווה חלק בלתי נפרד מן העניין האלוקי, עניין הקדושה ועבודת ה׳, ולכן יש לשמור על שלימותו ובריאותו.
אך במישור פנימי יותר ובעומק יתר מסבירה תורת החסידות יותר מכך: לאמיתו של דבר שורש הגוף הוא נעלה יותר משל הנשמה.
נושא זה יש לבאר ולהסביר בהרחבה, אך מקוצר היריעה נסתפק במילים ספורות, המהוות כעין רמז בבחינת ״תן לחכם ויחכם עוד".
כאשר אנו אומרים ״שורש׳׳ ביחס לדבר נברא, אנו מתכוונים לתכלית ולמטרה של יצירת הדבר. דוגמת לדבר ניתן להבין ממציאות חיינו: ״סוף מעשה במחשבה תחילה״. כאשר אדם הוגה ומתכנן רעיון לביצוע – הרי שתחילה הוא רואה לנגד עיניו את היעד הסופי, ״המוצר המוגמר״, ורק לאחר מכן הוא בוחן את דרכי ושלבי ההתקדמות עד הביצוע. ממילא ברור שתחילה נוצר במוחו גמר הביצוע ואילו השלבים המוקדמים של הביצוע באים מאוחר יותר. על פי הכלל של ״מבשרי אחזה אלוקה״ אנו מבינים כי טבע זה נוצר אצלנו כדי להמחיש לנו כי גם בסדר ההשתלשלות של הבריאה הרי דווקא התכלית והסוף, כלומר – הדרגות הנמוכות יותר, עלו, כביכול, במחשבה תחילה, ורצון הבורא הוא מלכתחילה שהאדם בעבודתו יגיע גם אל הדרגות הנמוכות כדי לקדשן ולהעלותן למקורן ושרשן הקדום (ראה למשל דברי חז״ל שהארץ נבראה במחשבה תחילה והשמים נבראו במעשה תחילה).
מכאן ברור שכיוון שתכלית הבריאה היא שגם הגשמיות והחומריות, וגוף האדם, יתקדשו ־ על כן המצוות הן בעיקר בעניינים גשמיים! – מובן שהם הם, כביכול, הרצון האלוקי הקדום!.
גילוי הדבר – לעתיד לבוא
ואכן, כל עניין הגאולה העתידה, שתהיה כמובטח בקרוב ממש, שעניינו הוא, כמפורסם, שיא ההתגלות האלוקית (כמבואר בתניא קדישא פרקים ל״ו -ל״ז)- קשור במודגש עם גילוי מעלת הגוף, ״וראו כל בשר" וגו׳.
כך, למשל, פוסקת החסידות כשיטת הרמב״ן (החולק על הרמב"ם) שהשיא והתכלית היא תחיית המתים בגוף דווקא. כך מובן האמור בתורת הקבלה שלעתיד תקבל הנשמה את חיותה מן הגוף, "אשת חיל עטרת בעלה", ועוד ועוד.
והחסידות שענינה הכנת הגאולה וה״טעימה״ ממנה מבארת ומסבירה את חשיבות הגוף הגשמי ורתימתו לעבודת ה׳, וחשיבות המצוות המעשיות באיברים הגשמיים, כמבואר בארוכה בתניא קדישא בפרקים ל״ה והלאה.
וראה גם במקורות המצויינים ב״ליקוטי שיחות״ שצויין לעיל, וכן ב"ספר המאמרים-מלוקט" לכ״ק רבינו, חלק ד, עמודים קע״ז-קע״ט, על ״כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא״, והמקורות המצויינים בשולי המאמר. (פנימיות 8 – עם הרב טוביה בלוי)