אהרן היה הכהן הגדול מאחיו.
היה אחיו של משה רבנו שהיה גואל ראשון, בן עמרם ־ שהיה נשיא הדור לפני גאולת מצרים.
הנושא ידון עפ״י פרקי משנה כדלהלן:
א. סגולת נשמתו.
ב. אהרן משבעה הרועים.
ג. כהן איש חסד.
ד. הכהן במקדש.
ה. שושבינא דמטרוניטא.
סגולת נשמתו
אהרן הכהן נבחר ונתמנה – מפי הגבורה – לכהונת עולם, הוא וזרעו אחריו עד עולם.
בחירה זו באה לו מצד נשמתו שנתן בו הקב״ה, ואין בכח אף אדם לשנות את מעמדו של הכהן.
וכמו שאמר משה רבנו לקרח ועדתו: "בקר ויודע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו" [1]. וברש״י שם: "אמר להם משה גבולות חלק הקב״ה בעולמו יכולים אתם להפוך בוקר לערב כן תוכלו לבטל את זו שנאמר ויהי ערב ויהי בקר ויבדל, כך ויבדל אהרן להקדישו וגו'".
ממה שנדרש מהכהן בכלל – אם אינו "כהן גדול", שלא יהיה לו חלק ונחלה בארץ, אלא ׳׳ה' הוא נחלתו"[2], והיינו שיהיה כולו מסור ומוקדש לעניני קדושה ועבודת ה'.
וכמו שכתב הרמב״ם[3] ביחס לשבט לוי: ״שכל אדם מישראל …אשר נדבה רוחו אותו וכו' להבדל לעמוד לפני הי וכו'״, הריהו בבחינת שבט לוי, אשר "הובדל לעבוד את ה׳ לשרתו להורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל לפיכך הובדלו מדרכי העולם כו״׳.
ובמיוחד הכהנים מזרע אהרן – שהוקבע הדבר בנשמתם, וכמ״ש בזהר הק׳ "דכהני בחשאי וברעותא דלבא – המשכה"4
כל־שכן אהרן הכהן הגדול, שהיתה קדושתו למעלה מקדושת שאר אחיו הכהנים, שנאמר בו: "ומן המקדש לא יצא"5, ועמד תמיד בתנועה של מסירות נפש הנובעת מעצם נשמתו. אהרן הכהן עמד בתשוקה גדולה וצמאון לקב״ה בבחינת "חולת אהבה", ואלמלא האזהרה: ואל יבא בכל עת אל הקודש6, היה גם הוא נכנס אל קודש הקדשים, והיתה נשמתו עומדת ב״כלות הנפש״ ממש. וכמו נדב ואביהו אשר ירשו תכונה זו מאהרן אביהם, ולכן יצאה נשמתם בקרבתם לפני ה׳.
אהרן – משבעה הרועים
אהרון הכהן היה משבעה הרועים ״הממשיכים חיות ואלהות לכללות נשמות ישראל שלכן נקראים בשם רועים״ וענינו להמשיך את ״ענני הכבוד" לישראל.
"ענני הכבוד" הקיפו את כל ישראל, והיינו שהיתה זו בעיקר המשכת אור א״ס ב״ה בבחינת "מקיף", ובנוסף לזה היו אלה גם עננים גשמיים אבל בעלי סגולות מיוחדות.
הקפת בני ישראל בענני הכבוד – התבטאה הן בגשמיות והן ברוחניות:
א. שהגנו על ישראל בהיותם במדבר מפני פגעים ומזיקים הבאים מהחוץ – מפני השמש והגשם, נחשים ועקרבים, חיצים ואבנים שירו המצרים לעברם וכו'.
ב. המשכת אור אין־סוף בבחינת מקיף – המעוררת ומגלה את כח מסירות הנפש שבקרב ישראל, הנובעת מעצם הנשמה האלקית המצויה בכל ישראל – ללא הבדל קטן או גדול, צדיק או הפכו וכו'.
ומכיון שענני הכבוד בגשמיות נשתלשלו ונמשכו מענינם הרוחני שפעל אהרן הכהן, לפיכך ההגנה והשמירה שתרמו ענני הכבוד היתה על כל ישראל בשוה, כי מצד עצם הנשמה כולם שוים.
והיינו, שענני הכבוד הקיפו והגנו על כל ישראל ללא הבדל קטן או גדול, צדיק או הפכו, ואפילו מיכה עם הפסל בחיקו – חסה בצל ענני הכבוד.
המשכה זו היא ע״י אהרון הכהן דוקא, המצטיין במיוחד בסגולת נשמתו – גילוי היחידה שבנפש כנ״ל סעיף א׳, ולכן באפשרותו להמשיך אור אין־סוף בישראל.
כהן – איש חסד
חז״ל הגדירו את אהרן הכהן כמי שהי' ״אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה״8.
״אוהב שלום״ – אהרן הכהן הי' איש חסד בעצם אישיותו. היינו מלבד עבודתו את ה' בכלל – ומיוחד להיותו כהן – הנה עוד זאת, היתה נשמתו מקו החסד של מעלה. ולכן מלבד ששם לעצמו מטרה להיות "רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה״ הנה גם האמצעים להשכנת השלום היו בדרך החסד. עד כדי כך שאפילו שינה מן האמת בשביל להשכין שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחברו, ולא דיקדק במדת־הדין – בבחינת "יקוב הדין את ההר"10, גם אם אין זה תואם את האמת המוחלטת. שזהו ענין החסד – לפעול לטובת הזולת, אפילו אם הוא במצב שפל של מריבה וכיו״ב – שכדי לחלצו ממצב זה, צריך לרדת לדרגתו, ואפילו לשנות מן האמת הצרופה – אם וכאשר הדבר נדרש.
״רודף שלום״ – אהרן הכהן לא המתין עד שבעלי המריבה יבואו אליו בבקשת סיוע, אלא הי' מקדים והולך אליהם, אם כדי להשכין שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, ואם כדי להשכין שלום בין אדם למקום – לקרבו לתורה.
״אוהב את הבריות״ – באהבתו של אהרן הכהן לכל אחד מישראל, לא היפלה בין איש לאיש, קטן או גדול, צדיק או רשע וכו'. את כולם אהב בכל לבו ונפשו בשוה. ולכן אהב גם את ״הבריות״ ־ אלו אנשים נעדרי כל מעלה ומדה טובה, ואשר מעלתם היחידה היא – היותם בריותיו של הקב״ה, אשר בראם מאין ליש מכחו ית’.
[1] במדבר ט"ז. ה׳ [2] דברים י.ט׳ [3] הלכות שמיטה ויובל פי״ג הי"ג 4. ע"פ זח"ג ל"ט. ע"א 5. ויקרא כ"א. י"ב
6 ויקרא ט"ז.ב' 7. תניא מ"ב. 8. אבות פ"א מי"ב 9. רש"י חקת כ' 10 יבמות צ"ב.
(פנימיות 45 – מתוך הספר "מושגים בחסידות" עם הרב ישבעם סגל)
מאמר שני ואחרון
׳מקרבן לתורה׳
חז״ל הגדירו את אהרן הכהן כמי שהי' ״אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
"מקרבן לתורה" – פעולותיו של אהרן לטובתם של כל אחד ואחת מישראל, לא באה בשביל מתן פורקן למאויי לבו הטוב, ולמען סיפוק אישי במדריגותיו הרוחניות. אלא רק טובתם של ישראל היו לנגד עיניו תמיד, מתוך אמונה ורצון לעשות בזה נחת רוח לאבינו שבשמים. ולכן התמקדו פעולותיו במדה מרובה, בקירובם של ישראל – לתורה, לאבינו שבשמים.
ובהדגשה, שקירב את הבריות אל התורה, ולא את התורה אל הבריות. שלא זייף ושינה את תורת ה׳ ברוח הזמן, בכדי שתהי' מקובלת על דעת הברית ואהודה עליהם, ובוודאי לא בשביל שהוא עצמו יהי׳ אהוד, פופולארי ומכובד בעיני הבריות. כל עבודתו היתה לצרף את הבריות, ולהעלותם – בדרכי אהבת־ישראל – לרמה רוחנית גבוהה יותר, שיתאימו לרצון ה' בתורה. ועם היות שכאיש חסד המתחשב בצרכי הזולת – בוודאי התחשב ברמה הנמוכה והמצומצמת של ה״בריות״, שכל מעלתם היא רק בזה שהם ברואיו של הקב"ה, ולכן ירד והביא אליהם את התורה בכלים ובמינון המתאימים לרמתם, אבל ירידה זו אינה אלא בכלים והדרכים ללמדם – בחינת חיצוניות בלבד, ולא ירידה או ויתור־מה בעקרונות ח״ו.
הכהן במקדש
עבודתו של אהרן הכהן במקדש ־ העלאת הנרות במנורה הטהורה, היתה יותר מאשר סמל, לדרך חייו באהבת ישראל. כנאמר בתורה לאהרן: ״בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" (במדבר ח,ב.). אשר מלבד ההיבט המעשי של קיום מצוה זו, יש בה במקביל – היבט רוחני, כדלהלן.
נרות המנורה הטהורה במקדש, מסמלים את נשמות ישראל – ׳׳נר הי נשמת אדם" (משלי כ.כ"ז.) ולכן היו שבעה נרות, כי שבעה סוגי נשמות הן, בהתאם לשבע המדות העליונות – שורש הנשמות.
ועל זה נאמר בתורה: "בהעלותך את הנרות״, לא הדלקה סתם, אלא העלאת הנשמה וקירובה אל ה', ״עד שתהא שלהבת עולה מאליה" (רש"י שם), ששלהבת אהבת ה' המסותרת בלב כל ישראל, תתעורר ותתלהב מאליה – מפנימיות הנשמה, שלא יזדקקו לחיזוקים חיצוניים. וכשם שהדלקת נרות המנורה הטהורה – חייבת להיות במקדש דוקא, ומשם יוצאת אורה לכל העולם, כך גם העלאת והארת הנשמות צריכה שתהא באור של קדושה, שיאיר ויקרין לכל העולם.
אעפ״י ש״הדלקה כשרה בזרים״ (הל' ביאת המקדש פ"ט ה"ז), מכל מקום הטבת הנרות, היינו, הכנת החומר שבו מאירים את הנרות, היא רק על־ידי אהרן הכהן.
המשמעות הרוחנית של הלכה זו, היא – שאעפ״י ש״ההדלקה כשרה בזר״, והיינו שגם כל אחד מישראל יכול וחייב להדליק את נשמות ישראל ולקרב את הבריות לתורה, וכציווי המשנה לכל אחד מישראל: ״הוי מתלמידיו של אהרן הכהן כו'" (אבות א,י"ב.), מכל מקום ״הטבת הנרות" – דברי התורה שכוחם יפה לקרב בהם את הבריות – צריכים להיות מכוחו של הכהן דוקא, משום שאין לו חלק ונחלה בעולם החומר – אלא ״ה' הוא נחלתו״ (דברים י"ח.ב.), ולכן דברי תורה הבאים מכוחו, ושרוחו – רוח אהבת־ישראל – שורה בהם, הנה בזה דוקא – אפשר לקרב את הבריות לתורה.
שושבינא דמטרוניתא
אהרן הכהן היה ״שושבינא דמטרוניתא״ (זהר ח"ג דף נ"ג ע"ב), השושבין של המלכה – ה״כלה״, היא כנסת־ישראל.
ביאור הענין בהקדמה – אהרן ומשה שקולין כאחד בפעולת גאולת ישראל ממצרים, והבאתם לקבלת התורה בסיני. כלומר שפעולת כל אחד מהם – משלימה את פעולת השני, ובלעדי פעולת שניהם – לא תתכן גאולה. ולכן שניהם נצטוו כאחד: ״הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם״ (שמות ו.כ"ו.). אלא שכל אחד פועל את חלקו בהתאם למהותו.
כי בגאולת ישראל ממצרים וקבלת התורה, היתה התאחדות הקב״ה ועם ישראל, בבחינת – יחוד חתן וכלה, ומשה רבנו היתה מדריגתו בחינת "שושבינא דמלכא" (זהר שם)- השושבין של המלך (החתן) הוא הקב״ה. ענינו של השושבין, הוא עד״מ – ״שושבינו של החתן, שמוליך את החתן למקום הכלה. כך משה רבנו ע״ה הוא הממשיך בחינת יחוד אור אין־סוף ב״ה למטה״, וכמ״ש ״וירד ה׳ על הר סיני״.
ואהרן – "שושבינא דמטרוניתא" – השושבין של נשמות ישראל. כי ״מטרוניתא״ היא ספירת מלכות דאצילות, בחינת כנסת־ישראל – מקור נשמות ישראל, הכוללת בתוכה את כל נשמות ישראל (הכלה). ובכדי להעלות נשמות ישראל, לקשרם בה׳ ולדבקה בו ית׳ חיי החיים ב״ה – הוא ע״י אהרן, שהעלה את הנרות – נשמות ישראל – ועורר את אהבתם לה' והתלהבותם כרשפי שלהבת וכו', בבחינת העלאה מלמטה למעלה.
מקורות לעיון:
תניא ל"ב, מ"ב. לקו"ש ח"ב 315־613, 331, שם חט"ז 165,65, שם חי"ז 114, שם ח"כ 643, שם חכ"ד 253, לקו"ת במדבר ב,ד. ( פנימיות 46)