ישראל וקודשא בריך־הוא כולא חד

"אפס בלתך גואלנו"

מי שלא זכה לאורה של משנת החסידות, יש שהשקפתו על גדלות ה', מושתתת על ידיעתו בנפלאות הבורא, בבחינת מה רבו מעשיך ה׳. ידיעתו בכך, מרגשת ומעוררת התפעלות, על כי ה' – כוחו כה גדול, כחו וגבורתו מלא עולם – בורא העולם!

אולם ההתעמקות במשנת החסידות בענין זה, מרוממת באין ערוך, את התייחסותו של האדם לה׳. החסידות מלמדת כי אכן הבריאה בעצם אינה מלמדת אותנו – להבין ולהרגיש ב״מהותו ועצמותו״, אלא רק מקרבת אותנו להבנה וראיה שכלית ברורה – בכת האלוקי, המצומצם לפי יכולת הקיבול של העולם. אכן מציאותו של העולם מעידה על קיומו ופעולתו של כח זה, אך מהי תפיסת המקום של העולם לגבי ה'? האם כל מהותו של ה׳ היא רק היותו בורא? – חס־ושלום, ה' – היה הווה ויהיה – גם קודם שנברא העולם, "ולית מחשבה תפיסא ביה!״.

בלי גבול

אם נרצה לתמצת את ראשי הפרקים, באופן כללי ושטחי, בענין זה, בתורת החסידות, נאמר כך: אנו הברואים החיים בעולם־הזה הגשמי, מודעים לחיות האלוקית שמחיה את העולם, למעלה מזה – ישנו אור אין-סוף אלוקי בלתי־ מוגבל, שמאיר בכל העולמות בשווה, גם בעולמות הרוחניים לחלוטין. למעלה מזה – ישנו המאור – שמאיר את האור, אבל עדיין אין זה – ה' – כפי שהוא לעצמו. למעלה מזה הוא – "עצמותו ומהותו" של ה׳ יתברך. (כאשר מחד – מרומם ומתנשא, ומאידך – לית אתר פנוי מיניה).

עצם ההתייחסות אל ה׳ רק במושגים של "בורא" – זה בעצם – גימוד של האמת האלוקית, שכן החסידות, שהיא תורה שמימית, מלמדת שהעולם אינו תופס מקום כלל לגבי השי״ת, ב״תניא״ מבאר אדמו״ר הזקן, שה׳ השתמש במושג ״דיבור״ בתיאור בריאת העולם בתורה הקדושה – "ויאמר אלוקים", כדי ללמדנו, שכשם שדיבור של מספר מילים הוא כאין ואפס לגבי כוח הנשמה לחשוב ולדבר מילים עד איו־סוף, כך האור האלוקי – בבריאה – הוא אינו תופס מקום ביחס ל״אין-סוף״ האלוקי.

לפתע אנו קולטים, שגדולת ה׳ היא בלי שום יחס כלל וכלל, לעולם שאנו מכירים, לגביו אין הוא תופס מקום כלל, אז מהו ה׳? – "לית מחשבה תפיסא ביה"! – גם הביטוי "איךסוף" אינו יכול להוות הגדרה לגביו. שכן פירוש הדבר שאנו נתייחס למושג "סוף", ונאמר שלו – אין סוף! עצם קביעת ה״מודד״ של סוף וגבול מול היפוכו, פירושו הגדרה שיש עימה ״גבול״ מסויים – כאילו אמרנו, תחמנו, שזה ״חלק״ מגדולתו. אבל "מהותו ועצמותו" – איננו ניתן לתיאור כלל וכמובן שלא במושג איזשהו שיש לנו יחס וערך אליו, ולא לאף ברואי ונאצלי מעלה. אין על־כך שום מילים, לא לנו, ולא לאף נברא או נאצל, נעלה ככל שיהיה.

מזווית אחרת

בדומה לכך, יש ומי שלא זכה לאורה של משנת החסידות, ״מודד״ את נושא ביאת המשיח והגאולה, רק במושגים "מוגדרים", יעודי הגאולה המוגדרים בנביאים וברמב״ם, כגון, בנין בית־ המקדש, קיבוץ נדחי ישראל, ניצחון על האומות שמסביביו, נבואה ורוח־הקודש, שלום עולמי, ושאר הדברים הנפלאים בגשמיות וברוחניות.

אבל החסידות מלמדת, שכל זה טוב ויפה ונפלא, אולם אין זה אלא "גילויים" מהאור האלוקי, אך עדיין לא התאחדות ודבקות ב״מהותו ועצמותו״ כפי שהוא לעצמו, כפי שאין למעלה מזה – וכמבואר במאמר קבלת הנשיאות – ״באתי לגני״ ה׳תיש״א – בענין המשיח: ״אשר את חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם, והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעוונותינו, הרי כשם שראה בצרתינו, הנה במהרה בימינו ובעגלא דידן, יגאל את צאן מרעיתו מגלות הרוחני וגלות הגשמי גם יחדיו, ויעמידנו בקרן אורה. אבל כל זה הוא עדיין רק"גילויים", ועוד יותר שיקשר ויאחד אותנו במהות ועצמות אין־סוףברוך־הוא.

תחילתה של הגאולה, באה לידי ביטוי באותן הגדרות "הלכתיות", ו״נבואיות", אולם העליות של ימות המשיח הן עליות איו־סוף, כפי ש״עצמותו ומהותו״ יתברך, הוא ב"אין ערוך" גם ביחס למושג ״אין-סוף״…

משיח יקשר ויאחד את עם-ישראל כולו, כפי שכל אחד מהם – נשמה בגוף – עם "מהותו ועצמותו יתברך", וכלשון כ״ק אדמו״ר האמצעי ("נר מצוה ותורה אור", "שער האמונה" פרק נ"ו): "משה נקרא רבנו אבל משיח יהיה בבחינת מלך דוקא, בדוגמא דמלך מלכי המלכים, מפני שבו יגלה ממהות ועצמות אור אין-סוף, ממש". ועוד (שם): וזהו גם-כן מה שאמר למשה – "אהיה אשר אהיה", "אהיה" הראשון – בבחינת כתר פרטי, ו״אהיה״ שני – אנא זמין לאתגלאה במשיח (=אני עתיד להתגלות במשיח) ותחיית־המתים ועולם־הבא – הוא כתר הכללי שיאיר במשיח ונשמחה בו דוקא, במהותו ועצמותו ממש״.

בימות הגאולה – ירגיש כל יהודי, שמציאותו היא עצמותו יתברך, כביכול, ״ישראל וקודשא בריך־הוא כולא חד״! (״שערי גאולה״ ח״ב ע׳ ר״ב)

כשמפנימים את הידיעה, שמשיח יעלה וירומם את כולנו עליות אין-סוף לנצח, כפי שכולנו – "נשמות בגופים" – וכל זאת שלא במושגי ״גבול״ כלל, בדבקות בלי־גבול, והתאחדות אין-קץ עם ה׳ יתברך, למעלה ממושגי בריאה ועולמות כלל – אזי ההשתוקקות לקיום תכלית בריאת העולם – הגאולה – מתרוממת לגבהים עליונים של "צמאה לך נפשי" במלאות עשרים שנה לג׳ תמוז תשנ״ד, נייחל ונפעל, להתגלות מלך המשיח – "מנחם שמו״-״זה ינחמנו״.

(פנימיות 77 תמוז ה'תשע"ד – מאת הרב יוסף אברהם פיזם)