הנסיעה לרבי בעיניו של חסיד 

הנסיעה לרבי בעיניו של חסיד

בשעת התוועדות חסידית "כטוב לב המלך ביין", נוהג היה המשפיע הנודע, איש מסירות הנפש הגה״ח הרב מענדל פוטרפס ע״ה, לתאר את אחת מצורות הביטוי המאפיינת חסיד – הנסיעה לרבי. וכך היה אומר: "כל יהודי ירא־שמים יש לו רב, כמאמר המשנה ׳עשה לך רב׳. וכל יהודי נוהג ללכת ולהקביל פני רבו ברגל, כמאמר חז״ל הידוע, ובכל אופן גם אם לאו דווקא ברגל, הרי מזמן לזמן הולך יהודי להקביל פני רבו, לשמוע ממנו דברי תורה, להתייעץ עמו, לקבל הוראות והדרכות בעבודת ה׳.

חסיד נוסע לרבו, וגם "עולמ׳שער" (הכוונה כמובן ל׳ערלעכער איד׳) נוסע לרב שלו, אבל הנסיעה היא באופן אחר לגמרי: ה'מתנגד', כאשר הוא מרגיש שהגיע הזמן לנסוע לרבו, הוא מצטער אמנם לעזוב את ביתו, את סדר יומו הקבוע הרצוף תורה ויראת־שמים, אך כיון שהוא מבין ומרגיש שחייבים מדי פעם להתחזק בתורה וביראת־שמים, הריהו נאלץ לעזוב את ביתו ואת סדר יומו, לנדוד בדרכים ולנסוע לרבו. אבל, הוא מנחם את עצמו, הנסיעה היא רק לזמן קצר, בעוד כחודש ימים ישוב למצבו הקודם ולסדר יומו הרגיל.

כאשר העגלה מתקרבת לעיר בה דר רבו, רואים כבר את השדות הירוקים סביב העיר ואת הבהמות הרועות באחו. מישהו מראה לו באצבע: "הנה, אלו הן הבהמות השייכות לרבי שלך"! הוא אינו מתרגש כלל. הרי אין אלו אלא בהמות, ומה יש לו להתרגש… ולפעמים, יתכן, מסתננת למוח איזה מחשבה חוצפנית: "נו, גם לרב שלי יש בהמות, ממש כמו לי, כנראה שיש בינינו מן המשותף"…

כשמתקרבים עוד יותר, רואים מרחוק את בתי עירו של הרב, את ה'חצר', את בני משפחתו, את בית־הכנסת שלו ומקום דירתו, עדיין אין הוא מתרגש: "סוף־סוף אלו דברים די רגילים, דומה למה שיש אצלי". גם לרב יש בית, משפחה, בית־כנסת – ודאי שהוא גדול, חשוב ומופלא, אבל בסך־הכל אין הדברים כל־כך ב׳אין ערוך׳״.

גם כאשר הוא כבר עומד ומחכה לראות סוף־סוף את רבו, לקבל ממנו ׳שלום עליכם׳ לבבי ולשמוע דבר־תורה מפיו, אין הוא יוצא מכליו: "סוף־סוף גם הרב שלי אינו אלא בשר־ודם, אלא מה – הוא יודע את כל הש׳׳ס, הוא יודע ראשונים ואחרונים, בקי בספרי השאלות והתשובות, ידע רב לו בכתבי המוסר והחקירה, פיו מפיק מרגליות, ויראת השמים שלו היא לתפארת – והרי גם אני אינני ’אפס מוחלט'! גם אני יודע כמעט חצי הש׳׳ס, למדתי חלק מן הראשונים והאחרונים, פתחתי גם ספרי שאלות ותשובות, הגיתי ועיינתי בספרי מוסר וחקירה. יש אמנם הבדל בינינו, הבדל עצום, יש לי הרבה מה ללמוד ממנו, אבל, אין צורך להתרגש יתר על המידה"…

וב"ה בשעה זו נופלת לו מחשבה "מן הצד": כן, בעז״ה, בעוד שבועיים אהיה כבר בביתי, אשוב לסדר יומי הקבוע, לשקוד בתורה ועבודה…

לעומתו, החסיד, כאשר הוא נוסע אל הרבי שלו, עוד הרבה לפני הנסיעה הוא כבר מתרגש, מתכונן ומחכה לאותו רגע נכסף בו יזכה לראות את פני הרבי. אפשר לומר שכל השנה הוא חיכה וציפה לאותו רגע מיוחל בו יזכה להיות אצל הרבי. וכאשר מתחילים לנסוע בפועל ממש, וככל שמתקרבים יותר ויותר, כך גואים בליבו ההתרגשות, הכיסופים והגעגועים אל הרבי.

כאשר העגלה מתקרבת לעיר בה שוכן הרבי, ופלוני מראה באצבעו ואומר "הנה, אלו הבהמות של הרבי״ – הוא מביט עליהן בערגה ובכיסופים. "אמנם אלו רק בהמות", הוא מהרהר, "אך כזו זכות נפלה בחלקן, להיות הבהמות של הרבי! הלוואי ואזכה אני להיות ׳בהמה של הרבי'" וכפי הפתגם הידוע (שהובא באגרות־קדשו של הרבי) שחסיד הינו ׳בהמה של הרבי׳: הבהמה אינה דואגת לפרנסתה, זאת היא דאגתו של בעל־הבית. היא צריכה לעשות את שלה, לתת את החלב כראוי, ואז מובטח לה מזונה וכל צרכיה, מידו של אדונה. וכך גם חסיד – איננו צריך לדאוג לפרנסתו ולמזונו, עליו לדאוג לעשות בפועל כראוי את מה ש׳בעל־הבית׳ רוצה ממנו, ואז בעל־הבית דואג להבטיח לו כל צרכיו הגשמיים מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה של ׳בעל־הבית׳…

כשמתקרבים עוד יותר, ורואים כבר את בתי העיר, הוא נפעם: "הגענו לליובאוויטש – לעירו של הרבי – ׳ירושלים׳ של זמן הגלות!".

כשרואים מרחוק את ה׳חצר׳ את בתי המגורים, את בית־הכנסת של הרבי, את בני־ביתו של הרבי – הוא אינו יכול לעצור בעד פרץ רגשותיו: "הנה, רואים כבר את ׳בית־המקדש׳ של זמן הגלות – ׳בית רבינו שבבבל׳. הנה, מקום השראת השכינה' שנסע מקדש וישב שם׳ (עיין קונ' 'בית רבינו שבבבל׳ ובמ״מ שם), זה לא חלום! אני כבר ממש־ממש אצל הרבי בגשמיות!״, ומחשבה חולפת במוחו: "הלוואי שאהיה שייך ׳להיות אצל הרבי׳ גם ברוחניות"…

כשכולו התרגשות והתלהבות מקבל הוא את פני רבו באימה וביראה ברתת ובזיע, מבטל הוא את מציאותו ומתמסר כל־כולו אל הרבי והוראותיו, מנסה לחזור שוב ושוב ולקלוט את אותם דברי אלוקים חיים, שהוא שומע מפי הרבי, שהינם ממש ׳כנתינתן מסיני׳.

וכאשר מגיע הזמן שהוא צריך להיפרד בגשמיות ולחזור למקומו – הוא מזכיר לעצמו שבקרוב יחזור לכאן, להיות שוב אצל הרבי…

הקירות של ׳770׳

הגה״ח הרב יצחק הענדל שליט״א ממונטריאול כשהיה בחור, בזמן הרבי הריי״צ, הגיע ללמוד ב׳770׳, אך מכיוון שלא היו התוועדויות וכו׳ (מפאת חוליו של הרבי הריי״צ שפגע ביכולת הדיבור שלו) – רצה לחזור לביתו. אמר לו הרבי מה"מ: ״הגיע הזמן לקבל מהקירות של 770".

קדושה לא זזה ממקומה

…המקום הקבוע ד"בית רבינו", בית־ הכנסת ובית־המדרש שלו, המרכז של ליובאוויטש במשך עשר שנים (תקופה שלימה) האחרונות ("הכל הולך אחר החיתום") דכ״ק מו׳׳ח אדמו׳׳ר נשיא דורנו (הריי״צ) בחיים חיותו בעלמא דין, וגם לאחרי הסתלקותו קדושה לא זזה ממקומה, ואדרבה, באופן ד"מעלין בקודש", "מוסיף והולך", עד ביאת גואל צדק. (קונטרס בית רבינו שבבבל)

(פנימיות 74 תשרי ה'תשס"ו – מאת הרב חיים לוי יצחק גנזבורג)