מספר הרב ישראל הבר הי״ו מי שכיהן כרב צבאי בחיל האויר האמריקני, באלסקה, בספרו המרתק ״יהדות מעבר להרי הקרח׳׳:
…׳׳אני צריך להדגיש ולומר כי הרב הצבאי בחיל האויר האמריקני, שעמד לפני הרבי, לא היה בדיוק הטיפוס האופייני של החסיד, המאמין ב״מופתים״. אמנם גדלתי בבית דתי, אבל אהבתי כדורסל, לא היה לי שום קשר עם עולם החסידות – למרות שידעתי היטב על קיומו. והנה אני, ישראל הבר, עומד מול הרבי, ואני חש כי קרן עור פניו, כאילו זוהר שטף את פני, זוהר שמקורו ברבי.
במהלך ה׳׳יחידות״ אמר לנו הרבי לעשות הכל בתחום חינוך הילדים והבוגרים באלסקה – הוראת האל״ף-בי״ת, סידור, שבת, כשרות וטבילה במקוה טהרה. אני מקשיב, וכולי מתוח: הרי עוד לא אמר מלה בענין ברכה שיהיו לנו ילדים? הרי לא ייתכן שנצא מפה בלי ברכה! ומצד שני, אולי זה עוד יגיע, שהרי הרב לייבל ביסטריצקי אמר לי לפני שנכנסנו, שלא נצא לפני שהרבי בעצמו יגיד לנו לעשות זאת!
כדי שלא להחמיץ את הברכה, החלטתי לבקש מהרבי שיברך אותנו בילדים, אבל עוד לא הספקתי לפתוח את פי, והרבי חייך אלינו ובירך אותנו ״שיהיו לכם בנים ובנות, שהבנים יהיו רבנים, ולא רק כאביהם, אלא שיהיו רבנים בערים גדולות, ושהבנות ילמדו עוד בנות לשמור טהרת המשפחה״. לבסוף ביקש הרבי שנשמור על קשר איתו, וכאן הגיעה ה״יחידות״ לסיומה. יצאנו החוצה, ונתקלנו בקריאות התפעלות מהסובבים אותנו, שכן החיבור של רב באלסקה ואשתו והשהיה הממושכת בחדר היחידות 27 דקות, דבר שאינו מקובל בדרך כלל – עשו את שלהם, ובמשך דקות ארוכות נחקרנו על ידי הסובבים אותנו – מה אמר לנו הרבי? מה אנו עושים באלסקה? ועוד ועוד.
אחר כחצי שנה, החלה ברכת הרבי להתקיים. כמובן שלחנו מכתב לרבי מליובאוויטש, אשר בו בישרנו על ההתפתחות, וכמענה קיבלנו מכתב קצר ממנו, בחתימת ידו, שבו כתב: ״במענה על הודעתו אודות מצב זוגתו, השם יתברך ימלא ימי הריונה כשורה ותלד זרעא חיא וקיימא בעיתה ובזמנה כשורה ובקל. בכבוד ובברכה להצלחה בהפצת המעיינות״. בחודש אלול תשל״ו קיבלנו מכתב נוסף מהרבי, שהיה ממוען אל ״הרב ישראל וזוגתו שיחיו״, ובו כתב על ענייני אלול. ובשלהי שבט תשל״ז שוב מכתב ברכה ללידה כשורה.
בתחילת החודש השמיני להריונה של רעייתי, הגענו לקליפורניה, להמשך תפקידי. שבת אחת חשה מרים, כי משהו לא תקין, הבהלתי אותה מיד ל׳׳בית הרפואה״ (מה שמכונה ״בית חולים׳׳). לא פגשנו שם יהודים נוספים. הרופאים בדקו מיד את מרים, ומכשיר ה״מוניטור״ הראה על מה שמכונה בשפה הרפואית ״מצוקה עוברית״. בשפת היום-יום פירושו של דבר, שהתינוק שעליו חלמנו כל השנים העקרות הללו נמצא בסכנת חיים.
הרופאים באו ויצאו, ולקראת ערב אמרו לי: ״רביי הבר, כנראה שאין מנוס ואשתך תצטרך לעבור ניתוח קיסרי דחוף, כדי להציל את העובר״!… ניתוח! רק זה חסר לנו! אבל הרבי בירך אותנו! מה הולך פה?!
הרופאים ביקשו שאחתום על מסמך, המאשר להם לבצע את ניתוח החרום. בעצה אחת עם מרים ביקשתי מהרופאים שהות להתייעצות, ואך יצאה השבת, מיהרתי לטלפון ללשכתו של הרבי בניו-יורק. על הקו היה מזכירו של הרבי. הצגתי את עצמי, ואמרתי, כי מדובר בעניין דחוף. ״כל דבר – דחוף״, אמר המזכיר. ״מדובר בניתוח׳׳! – זעקתי לשפופרת הטלפון, ״תמתין על הקו׳׳ – אמר המזכיר במהירות. המתנתי קצר רוח, מטורף מדאגה. כעבור דקות אחדות, שנדמו כנצח, חזר המזכיר ואמר: ״רביי הבר, תאמר לי מה בדיוק הבעיה הרפואית, תשאל את הרופאים שיגידו לך בדיוק – ותתקשר אלי שוב״.
רצתי אל הרופאים. ביקשתי מהם את הפרטים הרפואיים ואת כל השמות והמונחים המקצועיים. הם היו די מופתעים – אחרי הכל, לא בכל יום מבקשים מהם בורים בתחום הרפואה, כמוני, דיווח מקצועי מובהק. אבל הם מסרו לי הכל, ועם המידע הזה רצתי שוב לטלפון. מסרתי למזכיר, הוא נכנס לרבי, ואחרי שניות אחדות חזר ואמר: ״תגיד לרופאים שלא יעשו שום ניתוח! אנחנו ממתינים לבשורות טובות! כל טוב״!
רצתי בחזרה למחלקה, שם המתינו הרופאים לחתימה שלי. בקשתי תחילה לדבר עם מרים. היא שמעה את תשובת הרבי, וללא ערעור כלשהו קיבלה את דבריו. עתה היה עלי להסביר לרופאים. ״הרבי אמר שלא לבצע את הניתוח״, אמרתי להם. הם גיחכו: ״עם כל הכבוד לרבי שלך, אנחנו רופאים ולא הוא. אנחנו כאן והוא בניו-יורק. ואנחנו יודעים מה לעשות! ומה שצריך לעשות עכשיו, ברגע זה – הוא ניתוח! הבנתי ניתוח, עכשיו! – מצטער, אמרתי להם בשקט, ״אני לא יכול לעשות את זה. הרבי אמר שאין ניתוח, אז אין ניתוח״!
האמת היא שסיפורים כאלה, שמעתי פעמים רבות מאנשים אחרים, ועל אנשים אחרים, אך מעולם לא הייתי מעלה בדעתי שדבר כזה יקרה גם לי…
הם היו משוכנעים, שלמרות שאני נראה כמו אמריקני בן המאה העשרים, הרי רק הבוקר ירדתי מהעצים עם הרבי שלי…
״אתה יודע מה״ אמר הרופא הראשי, ״נחכה עוד חצי שעה מקסימום, ונראה מה קורה״. ובינתיים, ישבתי בצד, פתחתי תהילים והתחלתי מתפלל, לפתע, אני רואה כי רופאים נכנסים ויוצאים בריצה מהחדר שבו שכבה מרים ובידיהם מסכים של מוניטורים. קפצתי בבהלה, ורצתי לעברם: ״מה קורה פה! האם חס וחלילה ארע משהו חמור למרים?״ אחד הרופאים לקח אותי הצידה ואמר לי: ״תראה ישראל, יש פה משהו לא ברור. זמן קצר אחרי שמסרנו לך את הנתונים ויצאת לטלפן לרבי שלך, המוניטור שליד אשתך הראה שהכל בסדר. שאין כל מצוקה עוברית. חשבנו שזה לא הגיוני ושבוודאי המוניטור התקלקל. לכן הבאנו מוניטורים אחרים ממחלקות אחרות, אבל בכולם אותה תוצאה: כל מה שהיה, כלא היה, מעולם לא נתקלנו בדבר כזה. אנחנו לא מאמינים!״
ואני שרק עכשיו ירדתי מהעץ עם ספר תהילים ביד, ידעתי בדיוק מה קרה, אבל הייתי המום. האמת היא שסיפורים כאלה, שמעתי פעמים רבות מאנשים אחרים, ועל אנשים אחרים, אך מעולם לא הייתי מעלה בדעתי שדבר כזה יקרה גם לי. והנה זה קרה.
מאיר-משה שלנו נולד בריא ושלם יום אחד לפני יום הולדתו של הרבי מליובאוויטש, היה זה בי׳ ניסן תשל״ז. מאז זכינו בחסדי ה׳ לראות בקיומה של ברכת הרבי, ונולדו לנו ילדים נוספים לאורך ימים ושנים טובות.
(פנימיות 29)